מי ייתן וכל אותם אנשים שרגילים כל כך לחוות, ולצחוק, ולהישמע
יידעו יום אחד מה זה להיות בשקט.
אם רק יילמדו אותם אנשים שכל כך התרגלו לסתום את הפה,
לקום, ולדבר, ולהישמע
ולהרגיש את ההרגשה הזאת כשאתה אוהב את עצמך, ורוצה להרגיש את זה תמיד
אולי היה יותר טוב מסביבינו.
אני לא פורקת מסיפורי האישיים, למרות שלכל אחד יש את הסיפורים שלו
אני פורקת דברים שאני רואה, יום יום. דברים שכולנו רואים.
מסיבינו יש הרבה ציפורים שקטות. שאף אחד לא רוצה באמת לתת להם את המקום הזה של לומר מילה
של להרגיש. להיות בדיוק כמו שאני ואתה יכולים להיות.
אני מרחמת על ציפורים כאלה בדרך כלל. אני גם מזדהה איתם. לכל אחד מאיתנו יש מקום כזה, שקט
מקום שלא רוצה להיות מישהו שיסתכלו עליו.
אני מניחה שבגלל אותן ציפורים, אני מתקוממת כל כך כשאני רואה ציפורים שהלכו עם זה יותר מדיי רחוק.
כאלו שדורכות בשביל לעלות.
אני מניחה שככה זה, חיינו בקן. תמיד מלאים במלחמות, משחקי כוח.
אני מזמינה את הציפורים שמפחדות לצייץ - לבוא ולהרים כנף, כי גם אתן פה.
תנו לנו לראות אתכם.