מה המטרה?
אז נגיד, ונכתוב עוד פוסט דכאוני
נשתף.
נגיד שרע, שבוכים, שכואב. שרוצים לברוח.
ונגיד ששומעים שירים עצובים, שירים עמוקים
ומרגישים כמו זקנים, כי חושבים על מוות כל הזמן.
ואשכרה עוצמים עיניים בכוח, סתם בשביל אולי
להרגיש איך זה למות.
כי זה מסקרן.
וכי זה גם כואב.
זה כואב שבנאדם בעולם הזה נשכח כל כך מהר,
וחמישים שנה אחרי שאני אמות
לא ידעו מי הייתי.
וקרוב לוודאי שגם אחרי 60 ו70 שנה.
אז למה לטרוח?