צעדים מדודים, עד לים.

צעדים מדודים על רחוב סלמה, עד לטיילת של יפו. עוד אחד ועוד אחד אחריו.

מגיעה למעקה ונשענת עליו באפיסת כוחות, מרגישה שהדם אוזל מפניי ומגופי ומנשמתי.

אני עומדת שם, מביטה אל הים ומנסה לחייך אליו. הוא לא מפחיד ביום.

מצמצמת עיני כנגד השמש הקופחת, מתמתחת קצת ובוהה באנשים על החוף מתחתיי.

איש אחד זקן במים. ראש קירח וידיים בצדדים, הוא נאבק בגלים.

אישה אחת זקנה גם היא, עומדת על שפת הים בקו ישר ממנו, כאילו מביטה לכיוונו.

מעניין אם היא מחכה לו. נדמה שהיא לא מתיקה את מבטה ממנו. אם תפנה את ראשה לכיוון אחר, הוא יעלם לה לעד.

הגלים מכסים את ראשו הקירח אבל האיש נאבק. בהיתי בו, דואגת.

האישה הסתובבה והלכה. היא נעלמה לו. התחלתי לחשוב שהם אינם קשורים כלל, וסתם רקמתי בראשי איזה קשר דמיוני ביניהם. לא רציתי לדעת שהאיש הזקן במים נמצא שם לבד. האישה חזרה לאיזה גבר עם ילד ולא הביטה שוב לעבר הזקן שבמים.

הוא נשאר שם, הוא והגלים.

ואני מרחוק, צופה בו. מתכננת שאם משהו יקרה, ארוץ למטה ואצעק 'זה סבא שלי! תעזרו לו!'. אבל הוא בכלל לא סבא שלי. והוא חתיכת עקשן.

אסור לי להפסיק להסתכל עליו. אם אפסיק להסתכל עליו, הוא יעלם לי לעד.

הוא הפנה את ראשו המבצבץ לאחור לרגע. דמיינתי לעצמי שהוא בודק אם מישהו מחכה לו. הוא לא יודע שאני מחכה ובטח חושב שאף אחד לא נמצא שם. מעניין איך הוא מרגיש. מה הוא חושב לעצמו כשהוא מצליח לצוף מעל הגל.

מיקדתי את מבטי בו ושלחתי לו אנרגיות טובות וחוזק.

אין בי טיפת אנרגיה לעצמי, אבל אני מרגישה שעצמי כבר גמורה. לפחות להיום. לפחות לשבוע. יש דברים שכבר לא אכפת לי מהם.

אבל הזקן שבים צריך להמשיך, ואני חייבת לעזור לו. הוא יודע?

לרגע הבטתי ישירות למטה, על החוף. אנשים שקופצים לא חושבים. אני רואה את הצל שלי זז, ולידי הצללים מתחלפים. שלי נשאר שם, צופה בצל של הזקן, שכרגע עמוק בים.

הבטתי באישה שהביטה בו בתחילה. היא הייתה עסוקה עם אנשים אחרים שהזקן לא שייך אליהם והם לא שייכים אליו.

למי אנחנו שייכים?

הוא המשיך להיאבק בגלים, ואני שלחתי אנרגיה והסתובבתי באחת.

תפסיקי. תפסיקי כבר את הקרוסייד המטופש הזה. כל פעם את עושה את זה, אני נוזפת בעצמי והולכת ובוכה. השיר באייפוד חוזר על עצמו ומשהו נתקע ויש לי בחילה. כל כך חם בחוץ, ורחוב סלמה כזה מגעיל.

מי ביקש ממך להציל מישהו בכלל?

תצילי את עצמך, אהבלה.