צעדים מדודים, עד לים.

צעדים מדודים על רחוב סלמה, עד לטיילת של יפו. עוד אחד ועוד אחד אחריו.

מגיעה למעקה ונשענת עליו באפיסת כוחות, מרגישה שהדם אוזל מפניי ומגופי ומנשמתי.

אני עומדת שם, מביטה אל הים ומנסה לחייך אליו. הוא לא מפחיד ביום.

מצמצמת עיני כנגד השמש הקופחת, מתמתחת קצת ובוהה באנשים על החוף מתחתיי.

איש אחד זקן במים. ראש קירח וידיים בצדדים, הוא נאבק בגלים.

אישה אחת זקנה גם היא, עומדת על שפת הים בקו ישר ממנו, כאילו מביטה לכיוונו.

מעניין אם היא מחכה לו. נדמה שהיא לא מתיקה את מבטה ממנו. אם תפנה את ראשה לכיוון אחר, הוא יעלם לה לעד.

הגלים מכסים את ראשו הקירח אבל האיש נאבק. בהיתי בו, דואגת.

האישה הסתובבה והלכה. היא נעלמה לו. התחלתי לחשוב שהם אינם קשורים כלל, וסתם רקמתי בראשי איזה קשר דמיוני ביניהם. לא רציתי לדעת שהאיש הזקן במים נמצא שם לבד. האישה חזרה לאיזה גבר עם ילד ולא הביטה שוב לעבר הזקן שבמים.

הוא נשאר שם, הוא והגלים.

ואני מרחוק, צופה בו. מתכננת שאם משהו יקרה, ארוץ למטה ואצעק 'זה סבא שלי! תעזרו לו!'. אבל הוא בכלל לא סבא שלי. והוא חתיכת עקשן.

אסור לי להפסיק להסתכל עליו. אם אפסיק להסתכל עליו, הוא יעלם לי לעד.

הוא הפנה את ראשו המבצבץ לאחור לרגע. דמיינתי לעצמי שהוא בודק אם מישהו מחכה לו. הוא לא יודע שאני מחכה ובטח חושב שאף אחד לא נמצא שם. מעניין איך הוא מרגיש. מה הוא חושב לעצמו כשהוא מצליח לצוף מעל הגל.

מיקדתי את מבטי בו ושלחתי לו אנרגיות טובות וחוזק.

אין בי טיפת אנרגיה לעצמי, אבל אני מרגישה שעצמי כבר גמורה. לפחות להיום. לפחות לשבוע. יש דברים שכבר לא אכפת לי מהם.

אבל הזקן שבים צריך להמשיך, ואני חייבת לעזור לו. הוא יודע?

לרגע הבטתי ישירות למטה, על החוף. אנשים שקופצים לא חושבים. אני רואה את הצל שלי זז, ולידי הצללים מתחלפים. שלי נשאר שם, צופה בצל של הזקן, שכרגע עמוק בים.

הבטתי באישה שהביטה בו בתחילה. היא הייתה עסוקה עם אנשים אחרים שהזקן לא שייך אליהם והם לא שייכים אליו.

למי אנחנו שייכים?

הוא המשיך להיאבק בגלים, ואני שלחתי אנרגיה והסתובבתי באחת.

תפסיקי. תפסיקי כבר את הקרוסייד המטופש הזה. כל פעם את עושה את זה, אני נוזפת בעצמי והולכת ובוכה. השיר באייפוד חוזר על עצמו ומשהו נתקע ויש לי בחילה. כל כך חם בחוץ, ורחוב סלמה כזה מגעיל.

מי ביקש ממך להציל מישהו בכלל?

תצילי את עצמך, אהבלה.

עברתי דירה לפני כמעט שבועיים.

שבועיים קשים עברו עלי.

מיהרתי לעזוב את דירתי במרכז ת"א משום שהשותף שם פשוט אידיוט. אין הרבה מילים לתאר אותו, וגם אין צורך. אידיוט יספיק.

אחרי כמה הודעות נאצה ואיומים מצידו [משום שכך הוא עושה דברים], החלטתי שאין שום סיכוי שהוא "יעיף אותי מהדירה" – אני עפה, בעצמי. חפש שותפה חדשה ומי ינענע אותך על הדרך.

ראיתי שייר בפייסבוק, על חדר שמתפנה בפלורנטין – 1600. ביקשתי פרטים והחלטתי לשמור בינתיים. לא הייתי בטוחה כמה אנרגיה יש בי כדי באמת לעבור דירה. טרטור לא נורמלי, מה גם שאצטרך לרכוש ארון בגדים חדש. לא, לא בא לי על זה.

כמה ימים נוספים עם השותף הבהירו לי היטב שבא לי על זה, מאוד.

התקשרתי ובאתי לראות את הדירה. קצת התרגשתי ולא בדקתי יסודי. חשבתי ששאלתי את כל השאלות שאפשר לשאול בלי לחטט יותר מידי. הדירה נראתה בסדר בשביל 1600, ולא רציתי להמאיס את עצמי.

אחרי יומיים, קיבלתי סמס מהבנות בדירה, והן רוצות שאעבור איתן. מעולה.

ביום שנכנסתי לדירה, אני חושבת שכל מה שיכל להשתבש, אכן השתבש – המזגן לא עבד [כלומר, עבד רק על אוורור, לא קירר. מי שחווה את חום יולי-אוגוסט בדרום ת"א, יודע שזה שווה ערך ללא עובד], השותפה שעזבה לקחה איתה את האינטרנט, הקומקום החשמלי, הכיריים החשמליים, הכיסאות. הכל שלה וזכותה כמובן – אבל תודיעי, סתומה. היינו מתארגנות על הכל מראש.

מעבר לזה, פתאום שמתי לב לדברים שלא ראיתי לפני המעבר – העובדה שהדירה עורפית ומול שני החלונות שלי בחדר, יש קירות. אין לי אוויר או אור יום. אין רחשי-עיר בחוץ. זו מכת מוות מבחינתי. אני צריכה את התזכורת השוטפת לעולם שיש בחוץ, כדי לא להיסחף למערבולת המנותקת שמתפתלת לי בראש ובלב. כשזה קרה בדירה הקודמת, הייתי נשכבת על המיטה ועוצמת עיניים, מקשיבה לקולות האנשים למטה ולאופנוע שחלף, ונזכרת שוב שהכל בסדר. שמשהו בתוכי אולי עצר לרגע, אבל העולם ממשיך. בדירה החדשה אין לי את זה.

בנוסף לזה, שוב – העובדה שאין אינטרנט. אני מרגישה כל כך מנותקת מהכל, גם משום שאני נוטה לבדידות וגם משום שאין שום דבר שיציל אותי ממנה.

אני כבר כמעט שבועיים בלי מזגן ובלי אינטרנט, וזה הכל חוץ ממקל את תופעות הלוואי של המעבר.

בגדול, קשה לי עם שינויים. אבל חשוב לי לעמוד על ההבדל בין טוויסטים שקורים לפעמים בחיים לבין שינויים שנעשו מבחירה. בחרתי בשינוי הזה, בחרתי לעבור דירה. למה זה כל כך קשה לי?

אולי משום שאני מרגישה תלושה בדרך כלל, מרגישה שפיזית אין לי מקום בעולם. אני כל כך רגילה ללכת ממקום למקום, להסתובב. גם נפשית. כל כך רגילה להיזרק אנד ייט, אי אפשר באמת להתרגל לזה.

הפסיכולוג שאל אותי היום, מדוע אני בוחרת דווקא בבחירות שבדיעבד מתגלות כשגויות, למרות שהכתובת הייתה על הקיר כל הזמן? וזה תקף לדירה וגם לגברים.

אמרתי לו שאחד הדברים שמאפיינים אותי הוא שאני חושבת על הכל אבל לא שוקלת כלום – אני חופרת לעצמי על הכל, מחשבת הכל מכל זווית, יודעת את התוצאה, מכירה את הדרכים. בסופו של דבר, אני פשוט קופצת למים – נזרקת – ואומרת לעצמי שיהיה בסדר. שאלמד לשחות תוך כדי. כל החשיבה שקדמה לזה בטלה כלא הייתה, ואני פשוט קופצת על עגלה אקראית כלשהי ומקווה שאתפוס את העיקרון בדרך. למה?

אני מונעת מפחד. האימפולסיביות עוטה מן גלימה רומנטית שכזאת. אנשים בטוחים שאני ממש אמיצה. 'או ממש טיפשה', אני עונה.

איזה אמיצה. הלוואי. אני עובדת על זה. האימפולסיביות נובעת מפחד, לדעתי. פחד שאם לא אכריח את עצמי לקפוץ, לא אעשה כלום לעולם. רק אשקע במערבולת המחשבות והזוויות שלי ולא אקח שום צעד לשום מקום.

כמובן שיש סיבות נוספות. בדירה – המחיר והדחיפות.

בגברים – אני מניחה שרצון חבוי ופחות-מודע, להציל אותם. ושהם יצילו אותי. וביחד יהיה לנו קשה אבל נתגבר, וזה הייחוד המשותף שלנו. הרווחנו את הקשר הזה בעבודה קשה, לעולם לא נוכל להתנכר זה לזה עכשיו. כי ניצלנו מעצמנו, יחד. חבל שזה לא קורה.

אני חושבת שבנוסף לזה, זה המחיר של ייחוד. לפני שבוע וחצי, דיברתי עם בחורה מבוגרת ממני. היא אשתו של המתופף בלהקה של יאיר ו-א' המסתורי. היא סיפרה לי שלפני שהתחתנה עם המתופף, יצאה עם הרבה בנים ומאוד נהנתה מזה. 'זה השלב', היא אמרה, 'ואת בשלב, וכל החיים לפנייך'. היא אמרה את זה כשאמרתי לה שיש משהו ביני ובין יאיר. 'חרא בן-זוג', היא אמרה וניסיתי להתגבר על הדחף המפגר להגן עליו. היא מכירה את האקסית שלו, ומבחינתי הגיע הזמן להעביר נושא. 'בעלך בטח בן-אדם ממש מיוחד, אם התחתנת איתו', אמרתי. היא חייכה ואמרה 'אני מיוחדת'.

חשבתי לעצמי שזה גדול שהיא באמת חושבת את זה על עצמה. או יותר נכון, מסוגלת להגיד את זה בקול רם ולחיות על פי זה. אני גם חושבת שאני מיוחדת, אבל לא חיה על פי זה. לפחות, לא כפי שהייתי רוצה. מה שכן, אני מחפשת מישהו מיוחד בהתאם. הרוב משעממים אותי, ברמה שאני מוכנה לנהל איתם שיחה בסיסית בלבד. הפסיכולוג שאל, איך אני יודעת שהם משעממים.

שאלה טובה. יש לי תשובה אוורירית למדי: אני מאוד מאמינה באנרגיות בין אנשים, ויתרה מזאת – יש לי מגע מיוחד. אני מסוגלת לגעת בבן-אדם, לדעת בדיוק היכן הוא רוצה שיגעו בו, היכן הוא אוגר מתחים, מה כואב לו – פיזית ונפשית. אני סופגת מבן-אדם את האנרגיה שלו. לא לוקחת, חולקת. מרגישה מה שהוא מרגיש. לא עם כולם זה עובד, יש אנשים שמנתקים את הקו ויש אנשים שאני לא מעוניינת לחלוק את זה איתם. אבל מבחינת אנרגיות, אני כמעט באופן אוטומטי יודעת אם הבן-אדם הוא כן או לא. והרוב, באופן לא מפתיע, הם ממש לא.

יאיר הוא ממש כן. הוא מיוחד. אז מעבר לעובדה שאני נורא רוצה שנציל זה את זה, אני לא מסוגלת ללכת מייחוד שכזה. לא מסוגלת לוותר על זה, אפילו שקשה ורוב הזמן אני לא נהנית כי אני רק צריכה לחשוב איך לאסוף אותנו שוב. צריכה להבין שהוא בעצם לא אוהב אותי, וכנראה לא חושב עלי כשאני לא לצידו. לא, לא כנראה. הוא לא חושב.

לפני שעברתי, אמרתי לו שחשוב לי שהוא יהיה. לא בקטע של עזרה עם אריזה ופירוק, פשוט להיות שם. 'רשמתי', הוא אמר.

הוא לא היה. הוא לא בא. חיכיתי וחיכיתי, והוא שקע בעבודה עד מאוחר ולא בא.

אם רק יכולתי לדבר איתך באמת ולהגיד מה עובר לי בלב עכשיו.

זו הפעם הראשונה והיחידה שהייתי צריכה אותך, יאיר. ולא היית.

ולא הבנת למה זה כל כך חמור.

קשה לי לסמוך על אנשים, מאוד. לא סומכת באמת על אף אחד – לא מצפה מאף אחד לכלום, אומרת את זה בלב שלם.

אני לא יודעת אם ציפיתי ממך, כמו שממש קיוויתי. קיוויתי שתרצה להיות שם, שאהיה חשובה לך מספיק. ביקשתי שתהיה שם בשבילי.

עד שסוף סוף בטחתי במישהו, אני מרגישה ששלפו את הקרקע הזאת מתחת לרגליים.

היה לי יום מזעזע באותו יום, ושבוע ומשהו מזעזעים בהתאם. עכשיו טיפה יותר טוב. המזגן תוקן היום ועובד, והחדר שלי קריר עכשיו. סוף סוף.

אמרת לי לא לצפות ממך לכלום.

זה בעצם אומר שאסור לי לסמוך עליך? זה מה שאתה אומר?

אל תתחבא מאחורי דיפלומטיה ומושגים משפטיים שהנחתת בתחילת הקשר. אתה יודע שדברים משתנים – מה חשבת שיקרה בארבעה חודשים? שלא אסמוך עליך, שלא נתקרב?

'את במעגל הכי קרוב שלי, אכפת לי ממך מאוד', הוא אמר.

'כיף היסטרי איתך, אני מת עלייך', הוא אמר.

'אבל', הוא אמר, 'אבל אמרתי לך מלכתחילה כפרה עלייך – אל תצפי ממני לכלום, אני לא מסוגל. אני לא יכול להיכנס לקשר'.

עזוב קשר.

אנחנו אנשים, קודם כל.

ופעם אחת, הייתי צריכה אותך. והשארת אותי לבד.

ואני כועסת ופגועה ומאוכזבת ויודעת שאני לא משמעותית לך. אני לא משנה. ולא הצלתי אותך. נכשלתי.

אני מנסה להסתכל אל תוך עצמי, להיאחז בי.

אני בתקופת מבחן אמיתית, לראשונה בחיי. מעולם לא הרגשתי ככה.

הכל התהפך – אני התהפכתי. הגיע הזמן להתמודד.

כן. אני אלופת ההכחשות. כל חיי הכחשתי הכל, וחשבתי שרק משום שאני מחוברת לכאב שלי, זה בהכרח אומר שאני מתמודדת איתו.

שטויות. זה לא נקרא.

ועכשיו אני רוצה להתמודד, אני עובדת על זה. עם הפסיכולוג, עם עצמי.

זו מלחמת התשה. אני מותשת לחלוטין אבל ממשיכה. הבדידות סוגרת עלי לאחרונה, כמו שלא סגרה הרבה זמן.

מעניין כמה לבבות בודדים בת"א מוצאים זה את זה בסופו של דבר. כולם מוצאים?

החלטתי מה יהיה במסגרת החופשה הבאה שלי בחו"ל, שבתקווה גדולה תצא לפועל בסוף הקיץ – אני מחפשת אשראם או בית זן להתארח בו באירופה, ולעשות מדיטציות. לעבוד על עצמי, על החיבור שלי עם עצמי. חשבתי על איטליה או גרמניה.

אני מרגישה אנשים אחרים כל הזמן.

למה אני לא מרגישה את עצמי?

הכל מתערער.

הכל מתפורר.

לא מכירה אותך יותר.

אולי

לא מכירה בכלל.

וחבל

כי חשבתי שכן.

אמרת שכן.

ככה אתה רוצה?

ככה זה יהיה.

אתה רוצה לבד?

תהיה לבד

תתבשל לבד

תרתח לבד

תתפוצץ לבד.

נשבר לי כבר לנסות להבין

ולנסות להיות סבלנית

ולנסות כל כך כל הזמן.

לא מנסה כלום יותר.

לא משחקת.

מעכשיו, אין רחמים. מי שלא עושה לי טוב, עף לי מהחיים על טיל. לא מרחמת ולא חושבת פעמיים.

פסילה ראשונה, אתה בחוץ. מעכשיו.

יאללה, תיפסלו. תקלו עלי.

שבוע מזעזע עובר על כוחותינו.

או לפחות, על כוחותיי.

ואף אחד לא שם, וכולם יכולים להישרף מבחינתי. כולם.