בין זינוק לזינוק

הריקנות חביבתי,

ואקום אינסופי.

ואין שם כבר כלום בפנים, הכל כבר יצא.

וישי, היש שלי, מה שאני, ישותי, הווייתי, התרוקנו. הכלים נשברו.

ישי כבר חווה את כל חולאי העולם הזה. הכל כבר צופה את הטובים שבחלומותיו מתגשמים, ולא משתאה ולא נרגש.

לפני שנה הראה מי שחפץ בכך שבאמצעות מעט אבק שריפה ואקדח אפשר לסיים חיים. יותר מזה, הוא היה מוכן לתכנן את סיום החיים שלי. במקרה, אלה לא היו החיים שלי.

אנשים שונאים אותי. והם רבים.

הם שונאים אותי כי אני הומו.

הם שונאים אותי כי אני יהודי.

הם שונאים אותי כי אני ישראלי.

הם שונאים אותי כי אני חילוני.

הם שונאים אותי כי אני ליברל.

הם שונאים אותי כי אני שמאלני.

אין לי מנוס מפניהם.

לא אוכל לפתוח פי ולדבר- נידונתי על ידם לכליה.

על כן, אדון אותם לכליה גם כן.

השמד אשמידם, ככל אשר אוכל.

אך לא תמיד אוכל.

גורל אכזר נגזר עלי- להשמיד או להיות מושמד.

והגירוש,

מעבר דירה בכוח- זה מה שזה היה.

בסך הכל.

ובסך הכל, שאב את כל כוחותיי.

במצעד בירושלים, היתה פשוט הליכה. ודיבורים ריקים. ועוד דיבורים ריקים. ועוד דיבורים ריקים.

והיו מפגינים נגדנו. לא 500. 24. ספרתי בעצמי. אפילו כוח לצעוק לא היה להם, בגרונם הניחר. שלטי הבהמות, כרגיל. בהמה אני, לדידם. ישחטוני, יעלוני קרבן. למה לא?

הלא קל כל כך לפגוע בהומיאוסטזיס. אותה סביבה פנימית של היצור החי, בה הכל מוכוון כל כך יפה בברירה טבעית מדהימה לשמור על החיים, וממש כמו מגדל יפה של קוביות לגו, מעוטר וגבוה, נופל באבחת עולל בן יום. שגם צוחק לו בנפול מגדל. ומי יזכור פארו?

כואב לי להסביר את הנמשל מילה במילה, ולחשוב שוב על חילול החיים.

וגם כאב לי אז.

והכל ריקנות.

מה עזר, המצעד הזה?

במה תרם?

במה כולנו תרמנו?

הלא את חיינו השלווים לא נוכל לחיות.

שבת, מתקרבים לשנה אחרי.

גהינום פתח סניף חדש עלי אדמות, וכבשניו מלחכים עורי.

אש שבאוויר שורפת אותי, אולם לפיד בוער בידי החזקתי, לשרוף עצמי אפילו יותר, לזכרון של אלה שהלכו ולא שבו, ולזכר הזדון שפגע, והדם השפוך.

ואנשי החיים, קהילת הלהט"ב יקראו שמם, שלחיים טובים מקדישים חייהם (כדבעי), צוחקים מעט, גם בשעת עצב, מחייכים, ומוצאים אורה גם באפילה.

כי צודקים המלעיזים עלינו- עליזים אנו. אבל בעולם בו הדימעה מצויה, יבורכו אלה המשמיעים בו קול צחוקם. לבכות כולם יכולים.

החום מכה בי, עם עליית האנשים האומרים ריקם.ריק ריק ריק. בלחש, בצעקות, ריק ריק ריק.

ומוחאים כפיים לריק, בריק.

והכל סתם, סתם, סתם.

הכל נידון לחורבן, למוות, לכליה. מה שלא ימות מיד אויב, יהרס ממלחמה בו. העץ שלא ישרוף הצר, ייכרת וישמש לבניית איל ניגוח לעירו.

ובטרם יחלוף דור, יקום קם חדש.

ואני נמלט מהחום, שוכב על המיטה, וממשיך בקריאת הסילמריליון של טולקין, זו הפעם השניה, לרגל הקריאה בספר החדש "ילדי הורין" שתורגם זה מכבר.

עולם של שחור ולבן מוחלטים- זה שמול עיניי קורם שוב עור וגידים, מאז מת בגיל ההתבגרות, מאז תמו ימי תום ילדותי.

וכל רצוני הוא רק להיות שם.

בואלינור הנאווה, לשהות בהיכלי מנוה וורדה על פסגת הר טניקוטיל הנישא. לחזות באורם וביקרם של טלפריון ולאורלין, להנות מזיו הימצאותם ונהרתם, ולחיות חיי שלווה, ללא דאגות, כשמלקור כפות ואזוק, ועליו שומרים טולקס ואורומה.

משעמם? לא מעניין? פשוט? חסר טעם?

סבבה.

אבל את השקט הנצחי המואר והלבן הזה, אני רוצה.

רב לי מתלאותיו השנונות והיצירתיות של עולם הזוועות הזה.