פעם אחת כשהייתי ממש משועמם
יצאתי החוצה והיה ממש חם
שמעתי קולות קוראים לי קלות
הבטתי לצדדים ולא היה איש
הבטתי אחורה לגינה, וגם מעבר לכביש
בסוף הבנתי, הקולות הגיעו מהאדמה
היא אמרה "בוא, נעשה שיחה".
ואני אמרתי "טוב, למה לא?" יכול להיות נחמד
בכל זאת, האדמה לא מדברת עם כל אחד.
היא שאלה אותי "מה שלומך?"
ועניתי לה, "בסדר, קצת יותר מדי חם"
היא נאנחה ואמרה "אני יודעת"
"אבל אני כל כך עסוקה בזמן האחרון, לטפל בכאלה זוטות אני שוכחת!"
שכחה להזמין סתיו, התעכבה עם האביב
ככה מת לו ים השיבולים שמסביב.
שאלתיה "מה קרה?"
ענתה היא לי "שלא תדע- רק רע!"
סיפרה היא לי על בני אדם
רגביה ספוגים בדם
של לוחמים שמתו בצעדם
בכל אמה ואמה מדרכיה.
איך הכירו בחשיבותה, הכירו בשלמותה,
במקומותיה הקדושים, ובכלל בקדושתה
איך ירדה מגדולתה
בעיני כל מבקריה.
איך היתה משחקת אותה
קשה להשגה
איך צריך להקיף אותה
רק בשביל טיפת הנאה
בגאווה סיפרה על אלפי עממים
מדינות, אימפריות ולאומים
בה חשקו ולה אוו
בגדו בכולן למענה
בה, במכוערת פורת ראש ולענה.
איך הצליחה לעבוד על כולם
לספר על יופיה בכל העולם
ורק תושביה ידעו את האמת
שמי שבא לפה, לא מזיקנה מת.
נאנחה ואמרה
איפה כל אותן התקופות?
הקרבות, המלחמות- כל אותן שעות יפות
התעייפתם, בני אדם, חלשים אתם.
למלחמה עלי כבר קשה לכם להירתם.
"מה תגיד?" שאלה.
ישבתי
חשבתי
הבנתי
ועניתי:
"לכי תזדייני, חתיכת בת זונה!"
והיא, המומה, התפוגגה.
ומאותו הרגע מלהתקיים חדלה.
שוב נעשתה חלק מעולם שלם.
כדור הארץ שמו, וכל גבול אז ייעלם.
עולם אחד, דם אחד, גזע אחד, מין אחד.
כי מה שחשוב, זה לא כמה דם.
מה שחשוב זה בן האדם!
ומתי תבינו שמה שחשוב בחיים זה לא עם, אומה, מולדת, לאום, אלוהים, דיעה ועוד סיסמאות,
מה שחשוב בחיים זה...לחיות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: