בין זינוק לזינוק

אהבה היתה לי, ושמה רפואה

יפה ונאווה, נאמנה בשבועה

טיפלה בי היטב, חבשה כל פצעיי,

ממש מלאך היתה היא בעיניי.

עיניים טובות ומאוד דואגות

ידיים מיומנות בחבישת חבורות.

לכל דבר ידעה מה טוב, ומה צריך לתת.

בלעדיה קרוב לוודאי שכבר הייתי מת.

רפואה היתה קצת מוזרה כשיצאנו לבלות

היא תמיד העדיפה לישון בלילות

רעש מועדונים לא היה חביב עליה

ועשן של סיגריות היה מוציא אותה מכליה

בטיול באמסטרדם לא נתנה לי ג'וינט לחשש

ותמיד אמרה שהיא לא בטוחה, "אבל למה לשחק באש?"

היא לא היתה צריכה אלכוהול כדי לתפוס ראש,

ולעולם לא יותר מכוסית ביום, ובסופ"ש שתיים שלוש.

כזאת היא היתה, מאוד קפדנית

אבל אהבתי את אותה רפואה חייכנית

היינו יוצאים לטיולים בטבע, לשאוף אוויר צח

והיינו רצים, רוכבים, שוחים ואפילו משחקים שח

אלה היו הבילויים איתה, פשוטים ויפים

לוקחים המון זמן, אבל מאוד זולים.

בכלל, היא גמלה אותי מכל הבשרי

יוצא לי יותר זול עם כל האוכל הבריא.

רפואה באוניברסיטה הרבה שנים למדה

עשתה תואר דוקטור, ממש הצטיינה.

חלק אמרו שהיא לא באמת כל כך חכמה

ורק בגלל אביה, הפרופסור, התקמבנה.

אבא שלה, עם שם ארכאי כזה, מדע

מלמד באוניברסיטה וחוקר נודע

כשהכרתי אותו לראשונה באופן אישי

זה היה בזמן סעודת שישי

הוא דיבר הרבה על מה שצריך ומה שנכון

הסביר ותיאר ודיבר המון

אדם מאוד חכם אבל עקשן

קצת מעצבן, כי היה די וכחן

הכל היה צריך להוכיח, להביא ראיות

לא אהב לשמוע סיפורים, נצמד לעובדות

לעומתו, אמא שלה, ענווה

לרוב שתקה ורק הנהנה

הגה לא היתה מוציאה

אז הבנתי מאיפה טוב הלב הגיע לרפואה

וכך עברו להן כמה שנים

והלב שלי היה בעננים

יום הלך ויום בא

וכשאחד כזה הגיע, ונגמרה הריבה

ירדתי לסופר, זה היה אמצע הקיץ

רוב הבנות לבשו אז רק טייטס

עברתי לי בין המדפים וריבה חיפשתי

לקחת סוג אחד או שני, היססתי

ובזמן שהעפתי עוד מבט או שניים

בין המדפים גיליתי זוג עיניים

יפות מאוד, שהחזירו מבט

ועינינו נפגשו ליותר מרגע קט

"היי" אמרה היא, ו"היי" עניתי

ואז אמרה "תוכל לעזור לי עם מה שקניתי?"

אז אחרי הקופה הלכתי איתה

בוגד ומרושע, ממש בלי בושה.

"תזרום", היא אמרה, "תבטח בי, תאמין,

לא הכל תמיד צריך להבין"

עליתי איתה אליה לדירה

עשינו מה שעשינו, עוד שעה ארוכה

לפני שיצאתי שאלתי לשמה

בחיוך שובב ענתה לי "אמונה"

בדרך הביתה, אמרתי  לעצמי שאני מספר

וכזה דבר אני ממש לא שומר

זה לא יהיה הוגן כלפי רפואה

וזה לא בסדר שאני אדם כזה רע

כשהגעתי הביתה, לרפואה שיקרתי

"היה תור ארוך, אז לא מיהרתי"

והיא לא ענתה, אבל גם לא שאלה

ולא ידעתי אם הרגישה את מה שקרה

ענתה "טוב" במבט חצי עצוב

כאילו הרגישה שמשהו רקוב

אבל היה משהו באותה שתיקה

שהיה חזק כמו רעם, קול האהבה שנסדקה

אחרי אמונה פגשתי עוד כמה בנות

ממש התמכרות, אני חייב להודות

אקופונקטורה, מדיטציה, הומיאופאתיה

שיאצו, רייקי, יוגה ונאטורופאתיה

הכל היה מאוד אקזוטי

מיוחד, אחוז תזזית, כמעט נוירוטי

ביליתי ועשיתי חיים משוגעים

הכל זז מהר, מחול של שדים

יום אחד כשחזרתי הביתה, רפואה נעלמה

השאירה לי פתק על המיטה

היה כתוב שם "החלטתי לעזוב,

אולי ככה יהיה לשנינו יותר טוב"

הייתי בשוק, ואז עצוב, ואז כעסתי

"מי צריך אותה בכלל?!" צעקתי

מאז אותו היום, המשכתי לבלות

כמו ילד רע, חייתי בלילות

לא היה חטא אחד שלא עשיתי

לא היתה אחת שלא ניסיתי

לאט לאט הצטברו לי חובות

לא התייחסתי לזה ממש, הדחקתי רבות

כל זה עלה הרבה כסף, וגם התחלתי להרגיש רע

זה לא היה כל כך יקר עם רפואה

יום אחד בבנק פגשתי את מדע

הפרופסור ההוא, אבא של רפואה

הייתי בטוח שהוא יכניס לי סטירה

במקום זאת הוא לחץ לי את היד ושאל מה נשמע

איחל לי כל טוב, וגם אמר

שאם זה עושה לי טוב, זה בטח נהדר

"כל עוד אתה עושה הכל רציונאלי,

ולא משקר לעצמך בלהט אמוציונאלי"

"בטח, ברור", אמרתי לו מייד, "הכל בהגיון!"

אם כי בתוך תוכי לא הרגשתי כל כך בטחון.

הוא הסב את תשומת ליבי לעובדה

שהתור נגמר, והגעתי לקופה

בשיחה עם הפקידה התברר לי בזעזוע

שאני במינוס מטורף, והחשבון ייחסם עוד השבוע

בלעתי את הרוק, הלכתי לאמונה

"שטויות" היא אמרה, "אני מסדרת לך את זה תוך שניה!"

בסוף שום דבר לא הסתדר,

והרגשתי איך הפחד לתוך תוכי חודר

איך התגעגעתי לרפואה באותו הרגע

שגם אם לא היה כזה שגעון, מבילוי איתה הייתי יוצא בלי פגע

יום אחד שכבתי במיטה, הרגשתי ממש לא טוב

מזיעה קרה הייתי כבר רטוב

פתאום דפיקה בדלת, וצלצל הפעמון

"רגע!" צעקתי, וכאב לי המון

פתחתי את הדלת, ועמד שם אדם מזוקן,

"שלום אדוני", אמר מר, "אני גובה החובות שלך, מר סרטן"

הוא בא לקחת הכל, כך אמר

בפה התחיל להיות לי טעם ממש מר

התקשרתי לאמונה, והיא לא ענתה

ניסיתי עם מלא בנות בטלפון

אבל עם כולן ענה המשיבון

ברגע כזה נורא

ידעתי שאין לי ברירה

כבשתי את הגאווה,

התקשרתי לרפואה

התחננתי לעזרה,

והיא הקשיבה ואמרה:

"תביא לי בבקשה את מר סרטן"

נתתי לו את הטלפון, ושמעתי שהיה ויכוח קטן

בסוף הוא ניתק ואמר שהוא הולך

ושכדאי לי מאוד להפסיק ללכלך.

כמובן שהמשכתי בכל חטאיי

לשנות מדרכיי הייתי חלש מדי

וכל הבנות חזרו והופיעו

ואני שכחתי ממר סרטן, ולא ידעתי מי הוא

עבר עוד זמן, אך בסוף הוא חזר

אותה דפיקה בדלת, אותו קול מוזר

הפעם הייתי חלש יותר,

אבל שוב לטלפון ניגשתי מהר

הפעם לא טרחתי לעבור על כל הרשימה;

התקשרתי ישר לרפואה

רק שהפעם היא לא ענתה,

ומר סרטן הביט בי במבט נורא

"מאוחר מדי" הוא אמר,

ואז ידעתי שהקרב כבר נגמר.

מאז ועד עכשיו, אני מספר את הסיפור

והמון אומרים לי שזה בולשיט גמור

מזלזלים ואומרים שזה מאוד חד צדדי

ושאני לא שומע אף אחד מלבדי

למרות שזה יכול להיות לפעמים לא נעים,

אני ממשיך לספר, כי זה חשוב

ואני עונה "בעוד רגע", בקול עצוב,

"נגמרים לי החיים".

תראה,

כשקשה לך-

קשה לי.

וכשקשה לך,

אני אעשה את הכל קל. ורך.

מפצים גדולים, חזקים פי אינסוף מההוא שיצר את היקום הזה, יתפוצצו שוב ושוב,

עד שלא יהיה מושג של "קשה" יותר.

הכוח החזק ייחלש לו, כל המציאות התת אטומית תקרוס.

אלקטרונים, קווארקים, פרוטונים, ניוטרונים, כולם יתאיינו להם.

יגלו פתאום שהם מורכבים מדברים קטנים יותר, רכים, קלים.

רק שלא יהיה לך קשה.

וכשאתה לא בטוח, 

אקים לך חומת מגן.

עשויה שילוב של פלטינה ויהלום, בלתי חדירה משום מקום.

ואינסוף לוחמים, מומחים בכל כלי נשק שאי פעם יוצר ושאי פעם יחשבו עליו, יעמדו סביב סביב לחומה,

יגנו עליה. ואני ביניהם. נעשה אותך בטוח.

וכשאתה חושש, נפיג את החשש.

מפלצות אימים, שדים, ורוחות, ממעמקי הגהינום ומתפתות השאול אסחב אותם בכוח למעלה,

דרקולה ופרנקנשטיין והמכשפה מבלייר, יבואו להפחיד את המפחידים אותך.

כשהסיוטים מסיימים לסייט אנשים והולכים לישון, גם להם יש סיוטים.

את סיוטי הסיוטים האלה ניקח, ואת הפחד עצמו נעטר בהם, ונכה בשגעון את מה שאתה חושש ממנו.

וכשאתה דואג,

נסדר את הדברים.

סנטה קלאוס על כל גמדיו, צבאות של פיות טובות והג'יני מאלאדין, כולם ימלאו משאלות ויסדרו את המצב.

שלא תדאג חלילה.

אינסוף רופאים, שרברבים, עורכי דין, שיפוצניקים ופקידים יעמלו כדי לסדר את כל העניינים. נדאג שיהיה בסדר.

וכשאתה עצוב,

אני רוצה לגייס  ביולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים ופסיכולוגים, שינתחו את העצב עצמו, וימצאו לו פתרון.

ואינסוף ליצנים ידאגו שיהיה לך שמח.

ובכלל,

הייתי נותן לאלוהים אגרוף עוד לפני שהוא היה מספיק לשאול "מה לעזאזל אתה עושה?!", שופך טרפנטין על הכל,

ומתחיל לצבוע את העולם עם מכחול בדיוק כמו שאתה רוצה שהוא יהיה.

אני קצת עקום, אבל בטח תתקן אותי.

אני משתדל לעשות את כל זה,

אבל אהוב ליבי- פשוט קשה לי.

יותר משקשה לי כשקשה לי,

קשה לי כשקשה לך.

כשהייתי קטן שאלתי

"איך נראה גן עדן?" ורבים שמחו לענות.

אך כולם טעו, ומעולם לא ידעתי

כמה יפה התשובה יכולה להיות.

     גופו עלי, חם וחיוני,

עור בהיר עם ריח טוב, ואופייני,

     ריח גן עדן עולה באפי.

אהוב ליבי נוכח,

כמו אלוהים מציאותו בראשי

זוהר כמו מלאך,

עלי, האנושי.

עץ הדעת נותן פריו

חכמה יש בו, וסוד גדול

שיחה עם אהובי מעניקה לי מהגיונו

הגיגיו ושרעפיו במנגינתו על פי קול

אהובי אומר המון, גם בשתיקתו

על כל מילה שנאמרת, עשר נאצרות

ידהים אותי רבות בחכמתו

צודק הוא תמיד, ללא חריגות

אותו עדיין לא מכירים

יושבי חלד ואנשי עולם

עוד יבוא היום בו ראשו ירים

וכוחו המדהים יתגלה לכולם

עץ החיים אותי ישמח

קימוריו וקיעוריו אותם אוהב

כשפרי לבן לחופשי ישלח

בעיניי יהיה כזהב

גן של זהב עלי שופע

טללי אורות על ראשו הטוב

עיניו אבני חן, בתוכן טובע

קווצותיו רסיסי טל זהוב

אור נגוהות בבואו

געגוע בצאתו.

עוצמה בחיבוקו

אש נשיקתו

להט חרב מתהפכת נפשו

זהיר אהיה כשאשחק באש

אשרף ברצון באישו

את ליבי ברגע הוא כובש.

      אותו אוהב ומציאותו אפלל

לו יהיה לצידי כל ליל

      לנצח ליבותינו יחד, בראשינו אחת חכמה

אהבת שני גברים- מלאה היא עוצמה.

היום בגן עדן אינני מאמין

וכבר לא אשאל זאת השאלה

כי גן עדן נמצא לו, שוכב על סדין

במיטה לידי- אמת גדולה