בין זינוק לזינוק

תיאור שמתאר מצבו של דבר, אשר ניתן להוסיף לפניו את המילה "כש"+שם גוף מתאים

• עונה על השאלות: באיזה מצב?
• מילים מאפיינות: עייפים, מבולבלים, רעבים, צמאים וכו'.
• דוגמה: "חזרנו מהטיול עייפים". תוספת "כש"+שם גוף מתאים במקרה זה תהיה: "חזרנו מהטיול כשאנו עייפים"

(מתוך ויקיפדיה העברית)

המצב לא טוב.

העולם די משתגע, בגדול. האנושות עומדת בפני אתגר- התבגרות. כמו נער מתבגר שמתחיל לעשות פוזות כשהוא נעשה גבוה יותר מההורים שלו ועם כוח בידיים, ומתארך לו הבולבול, ככה גם המין האנושי. גילינו המון, פיתחנו המון, גדלנו במספרים. נדמה שמה שחסר לנער הזה עכשיו זו בגרות רגשית, אינטלקטואלית.

עד לא מזמן, היו שני עולמות.

עולם מערבי, שם יש מים זורמים בבתים, שקט בלילה, והחיים איכותיים. מוצרים מוצרים סביב, וניתן לקנות אותם. אם אין מזומן, אפשר באשראי. ואפשר בתשלומים.

עולם שני הוא העולם השלישי. שם קשה. אנשים חיים פחות, נהנים פחות, בריאים פחות, ולמען האמת שווים פחות.

המצב הזה כמובן לא נובע מהבדלים גנטיים בין בני אדם; מהגרים לעולם המערבי ועניי העולם המערבי מוכיחים זאת בבירור. היתה תחרות, שהסתיימה, מסיבות רבות, בנצחון העולם המערבי, לאחר גילוי אמריקה. שם התחיל ניצול של המערב את שאר העולם, ניצול עמוק ומוחלט, שממשיך עד ימינו אנו. ניצול אינו דבר חדש באנושות, ואף שנוכל לשפוט אותו כדבר פסול, נצטרך להאשים את כלל האנושות, ולא פרטים מסויימים, ברוב המקרים.

ההתפתחות הטכנולוגית האקספוננציאלית הביאה לכמה דברים:

ראשית, לפיצוץ אוכלוסין. כדור הארץ כסביבת מחיה לא יוכל לשאת מיליארדים רבים כל כך של בני אדם באופן יציב, בתנאים האלה. כימית, פיסיקלית, הוא לא יוכל לשאת אותנו. עכשיו זה עוד איכשהו בסדר, העניין הוא מה שיקרה בעוד 10 שנים לכל היותר, 9 מיליארד בני אדם בעולם, שזה בהחלט המקסימום. אין שום סיכוי שנצליח לעצור את זה. אין גם שום כוונה מצד המין האנושי לפעול יחד כדי לעצור את השחתת הבית שאנו חיים בו, ומכאן שהוא עתיד להיהרס.

שנית, הגבולות בין 2 העולמות נפרצו. ההגירה הפיסית היא דבר שלא ניתן לעצור אותו. גל של בני אדם נשבר על המערב, המדינות לא יכולות להיות סגורות הרמטית, וזה המים שנכנסים דרך החור הקטן שבספינה שיביאו לטביעתה. אבל השינוי כבר לא רק שם, במה שבא אלינו. התקשורת הסלולארית קיימת היום במקומות נידחים כל כך, שלא היו בקשר עם העולם עד לפני עשר שנים. האינטרנט גורם למהפיכות, במקומות בהם המערב יצר את הבלאגן ותכנן לשמר מצב קיים מתוך רצון ליציבות, שעכשיו מתערערת. הקפיטליזם חזק מדי- העולם השלישי רוצה להתקדם, ועכשיו בשלו התנאים לכך. לרעב לאנרגיה של העולם המערבי מתווסף כעת רעב של עולם שלישי, רעב גדול כל כך לקידמה, להשלמת פערים, לעולם גדול הרבה יותר וגדל בהתמדה. זה מעלה בחזקה את הבעיה שתיארתי בהתחלה.

ונראה לי שאין מה לעשות.

מילא אנשים היו מתאחדים לפעול כנגד הבעיה, ומנצלים הזדמנות אחרונה להציל את המצב, אבל אנשים עסוקים במאבקים ביניהם, וגם הסיכוי הקלוש הזה ייעלם ממש עוד מעט. קבוצות אתניות, דתיות, פוליטיות, מקיימות מאבקים ביניהם כאילו אין מחר, פשוטו כמשמעו. כל אלה יכולים לקבל כיוון מאוד חיובי, של מורשת, תרבות, מחקר, שגשוג, שלום, שיתוף פעולה. אבל כולם בוחרים לקחת את הכיוון ההפוך, של אלימות, של מלחמות, של מאבקים, ומשתמשים בתירוצי הלאום והדת כדי לנהל אותם. יהדות, נצרות ואיסלאם, שלושתן תורמות, כל דת בדרכה, להרס העולם שלי.

וכל זה גורם לי להרגיש מאוד ריק לגבי הגדרות של טוב ורע אנושיים, ומאוד אדיש לגורל העולם.

אדישות עלולה להרוג אותי יום אחד.

מי אני? מה אני? מה אני אמור לעשות?

תחושה חזקה של ייעוד קיימת בי, אולם ללא כל מימוש של אותו פוטנציאל אינסופי, אלוהי, נצחי. אינני יודע אם התוואי בו אני הולך נכון. אינני יודע לאן אני הולך.

הציורים שאני מצייר לעצמי, על עולם טוב יותר, על עצמי חזק יותר, ממומש יותר- האם הם טובים לי? האם הם מה שאני רוצה? איך אני ארגיש שם?

אם שם לא ארגיש טוב, איפה כן ארגיש?

מה ארגיש בכלל?

לא התקבלתי לעבודה, שגם היא לא היתה מציאה גדולה, אבל היא היתה דלת שנפתחה ממש בנס, דלת צדדית מהנתיב שאני הולך בו, ושאינני יודע לאן הוא מוביל. מה אעשה? מה אני צריך לעשות? מה אני רוצה לעשות בכלל?

הדברים לא הולכים.

אני רוצה להיות שרירי שוב. אני רוצה להשתפר. אני רוצה לכתוב יותר כאן. אני רוצה לארגן את הזמן שלי.

אני יודע מה אני צריך לעשות כדי שזה יקרה, אולם אינני מצליח להגיע לידי זה. אינני מצליח לבחור את הבחירות הנכונות. מה קרה לכוח הרצון שלי?

הכל השתבש מאז אותו קיץ ארור. ימח שמו.

פשוט נמאס לי.

אולי הבעיה שלי היא בתיאור המצב. אולי אינני יודע לתאר אותו.

אבל זו לא אשמתי-

בבגרות בלשון 2003, תיאור מצב ירד במיקוד.

אני ממתין.

אני ממתין שהתקופה הזו תעבור.

אני ממתין שיגמרו המבחנים.

אני ממתין שיהיו תוצאות טובות יותר.

אני ממתין שיהיו לי כוחות, שישובו, לעשות מה שתמיד עשיתי.

אני ממתין לו, שרק יהיה לי בסדר, שיחזור לומר שהוא אוהב אותי, כמו פעם. שיהיה בינינו מה שהיה כמו פעם.

אני מקווה שיש למה להמתין. אני אוהב אותו.

ואני מקווה שזה עדיין קיים.

אבל איך תימדד האהבה שלי אליו?

בזמנים הטובים?

לא!

אני אוהב אותו, באמת באמת, אז דווקא בזמנים הרעים אעמוד לצידו, ויהי מה.

אני אוהב אותו,

אז אני ממתין.

Vita, detestabilis.

בלתי יציבים הם החיים.

תהפוכות רבות מדי בזמן קצר מדי. הרגשה של מצור. מה צריך להרגיש? מה לא צריך להרגיש?

בלבול, ריקנות, אכזבה, צרות בצרורות, שכן, מפילות אותך.

ולא האמנת שתיפול. אתה, שעמדת כל כך הרבה פעמים ולא נשברת, אתה- שאיחית את חייך, שבר לשבר, ובנית וולאבי חזק שלא ניתן לנצחו.

אתה נופל. קשה לך. אתה מאבד את זה.

מאבד את הכיוון, את הדרך, מתבלבל. מרגיש שוב כמו בן 14.

חסר את הכלים להתמודד עם זה.

למה החבר הטוב לא מתקשר ומתרחק? ולמה מנהלים את העניינים באתר הארגון הפוך לגמרי ממה שאתה חושב? ולמה אתה לא מצליח ללמוד? ולאן נעלמה המשמעת העצמית שלך? ואיפה החלומות שלך, עכשיו כשאתה כבר לא בשורה הראשונה? ולמה לעזאזל אתה לא נלחץ מזה, נשבר מזה, נכנס מזה לדכאון, מסיק מסקנות ונלחם כדי לשנות את זה?

מה קרה לך???

ורק בבלונדי שלך אתה יכול לבטוח. קפוץ וולאבי, קפוץ לתוך עיניו הכחולות, העמוקות, החכמות. הנח ראשך על חזהו ותן לידיו להקיף אותך. הוא הדבר הטוב היחיד בחיים שלך כרגע. ואולי גם היחיד שיישאר. המשמעות היחידה.

דמותך נגוזה, נעלמת, דוהה למרחב. המראה מלוכלכת מאוד. תצטרך לנקות אותה, ותקווה שעוד אפשר.

האבחנה תעלה לך 412 שקלים. אפשר בכרטיס אשראי. אוי ואבוי! עכשיו אני רק רואה אותו. גם הוא במצב עגום.

שלך,

בבואת המראה.