בין זינוק לזינוק

אני מרגיש ממש ממש רע.

אני מרגיש כל כך רע, שכואב לי הראש.

אין כל כך הצדקה שארגיש עד כדי כך רע, אבל זה מה שקורה.

ואין מי שיקשיב, ואין מי שיכיל. גם מי שאני סומך עליו שיעה זאת לא עושה את זה. וזה עצוב.

שוב חוסר הודאות המחרפנת הזו, תאריכים וחודשים עתידיים שאין לי מושג איפה אהיה בהם. באופן כללי העתיד מכיל אי ודאויות מעצם הגדרתו, אבל הכוונה היא לתכנון העתידי שכולנו יכולים לעשות לגביו. אני לא יכול לעשות אותו- כי המון נמצא על כף המאזניים. 

יצרתי שקט יחסי. 

עולם קטן פרטי שלי, מסודר פחות או יותר, מאזן כספי לא בריא אבל יציב.

עכשיו, גם זה לא בטוח. גם זה בסכנה. מה אני אמור לעשות עם זה?

איפה אני אגור?

מה אני אעשה?

היה לי שקט, וקיבלתי על זה עונש. זו לא פולניות, זו לא סצינה מעלובי החיים, אני לא עושה אובר דרמות ואני לא מקצין. אלה העובדות וזה מה שקורה בחיים שלי. דברים פשוט לא מסתדרים. כעובדה.

פשוט להתפשט,

להכנס לאמבטיה מלאה בריק ובחושך,

ולהיעלם.

טוב, 

זה בהחלט לא מה שתכננתי לכתוב כאן אחרי הרבה זמן שלא כתבתי, והאמת שחשבתי שיוני גם יעבור לו יתום מפוסטים, אבל אני מרגיש די רע כרגע, ונבואה של חבר, שיגיע זמן בו כל החברים שלי לא יוכלו לדבר איתי, אז הנה, מזל שיש לי בלוג.

לילה לבן כתושב תל אביב, וכמו תושב תל אביב הדואג לבריאותו אני נותרתי בביתי, מוותר על הרחובות העמוסים לטובת הישראלים מחפשי פעילויות החינם. תל אביב תחכה לי למחר.

חוץ מזה, זמן בחינות.

כן, בחינות.

קיבלתי 82. אני יודע שזה לא נשמע נורא כל כך, אבל זו אחת מהבחינות האחרונות שלי לתואר הזה, ואני רוצה להעלות ממוצע. ומסתבר שהממוצע הממוצע אצלנו לא כזה נמוך.

לעזאזל.

זה מעצבן. אבל ממש.

הכל חייב ללכת עקום. כבר שני חוקרים לא רצו לקבל אותי למעבדה שלהם. אמרו שמלא. מילא. אני מחכה לתשובה מהשלישי, ויש עוד ועדת קבלה למחלקה. יש גם את המעונות שיורד הסיכוי שלי לקבלם ככל שעובר הזמן. אוף.

ויש עוד מבחן בקרוב, ואני חייב להצליח בו. חייייייב!!!!!

ואני חייב לחזור לכושר כבר, אני מתנפח כמו בלון.

ואני חייב להתחיל לכתוב את העבודה.

ולעשות כביסה. ולנקות מחר. והטלויזיה החשיכה את המסך שלה 3 פעמים היום, במהלך רמזור ופולישוק, ואין לי כוח שהיא תתקלקל. והמחשב מחליף לי מסכים באופן רנדומלי. אולי יש בעיה בעכבר...?

בקיצר, חרא.

תיאור שמתאר מצבו של דבר, אשר ניתן להוסיף לפניו את המילה "כש"+שם גוף מתאים

• עונה על השאלות: באיזה מצב?
• מילים מאפיינות: עייפים, מבולבלים, רעבים, צמאים וכו'.
• דוגמה: "חזרנו מהטיול עייפים". תוספת "כש"+שם גוף מתאים במקרה זה תהיה: "חזרנו מהטיול כשאנו עייפים"

(מתוך ויקיפדיה העברית)

המצב לא טוב.

העולם די משתגע, בגדול. האנושות עומדת בפני אתגר- התבגרות. כמו נער מתבגר שמתחיל לעשות פוזות כשהוא נעשה גבוה יותר מההורים שלו ועם כוח בידיים, ומתארך לו הבולבול, ככה גם המין האנושי. גילינו המון, פיתחנו המון, גדלנו במספרים. נדמה שמה שחסר לנער הזה עכשיו זו בגרות רגשית, אינטלקטואלית.

עד לא מזמן, היו שני עולמות.

עולם מערבי, שם יש מים זורמים בבתים, שקט בלילה, והחיים איכותיים. מוצרים מוצרים סביב, וניתן לקנות אותם. אם אין מזומן, אפשר באשראי. ואפשר בתשלומים.

עולם שני הוא העולם השלישי. שם קשה. אנשים חיים פחות, נהנים פחות, בריאים פחות, ולמען האמת שווים פחות.

המצב הזה כמובן לא נובע מהבדלים גנטיים בין בני אדם; מהגרים לעולם המערבי ועניי העולם המערבי מוכיחים זאת בבירור. היתה תחרות, שהסתיימה, מסיבות רבות, בנצחון העולם המערבי, לאחר גילוי אמריקה. שם התחיל ניצול של המערב את שאר העולם, ניצול עמוק ומוחלט, שממשיך עד ימינו אנו. ניצול אינו דבר חדש באנושות, ואף שנוכל לשפוט אותו כדבר פסול, נצטרך להאשים את כלל האנושות, ולא פרטים מסויימים, ברוב המקרים.

ההתפתחות הטכנולוגית האקספוננציאלית הביאה לכמה דברים:

ראשית, לפיצוץ אוכלוסין. כדור הארץ כסביבת מחיה לא יוכל לשאת מיליארדים רבים כל כך של בני אדם באופן יציב, בתנאים האלה. כימית, פיסיקלית, הוא לא יוכל לשאת אותנו. עכשיו זה עוד איכשהו בסדר, העניין הוא מה שיקרה בעוד 10 שנים לכל היותר, 9 מיליארד בני אדם בעולם, שזה בהחלט המקסימום. אין שום סיכוי שנצליח לעצור את זה. אין גם שום כוונה מצד המין האנושי לפעול יחד כדי לעצור את השחתת הבית שאנו חיים בו, ומכאן שהוא עתיד להיהרס.

שנית, הגבולות בין 2 העולמות נפרצו. ההגירה הפיסית היא דבר שלא ניתן לעצור אותו. גל של בני אדם נשבר על המערב, המדינות לא יכולות להיות סגורות הרמטית, וזה המים שנכנסים דרך החור הקטן שבספינה שיביאו לטביעתה. אבל השינוי כבר לא רק שם, במה שבא אלינו. התקשורת הסלולארית קיימת היום במקומות נידחים כל כך, שלא היו בקשר עם העולם עד לפני עשר שנים. האינטרנט גורם למהפיכות, במקומות בהם המערב יצר את הבלאגן ותכנן לשמר מצב קיים מתוך רצון ליציבות, שעכשיו מתערערת. הקפיטליזם חזק מדי- העולם השלישי רוצה להתקדם, ועכשיו בשלו התנאים לכך. לרעב לאנרגיה של העולם המערבי מתווסף כעת רעב של עולם שלישי, רעב גדול כל כך לקידמה, להשלמת פערים, לעולם גדול הרבה יותר וגדל בהתמדה. זה מעלה בחזקה את הבעיה שתיארתי בהתחלה.

ונראה לי שאין מה לעשות.

מילא אנשים היו מתאחדים לפעול כנגד הבעיה, ומנצלים הזדמנות אחרונה להציל את המצב, אבל אנשים עסוקים במאבקים ביניהם, וגם הסיכוי הקלוש הזה ייעלם ממש עוד מעט. קבוצות אתניות, דתיות, פוליטיות, מקיימות מאבקים ביניהם כאילו אין מחר, פשוטו כמשמעו. כל אלה יכולים לקבל כיוון מאוד חיובי, של מורשת, תרבות, מחקר, שגשוג, שלום, שיתוף פעולה. אבל כולם בוחרים לקחת את הכיוון ההפוך, של אלימות, של מלחמות, של מאבקים, ומשתמשים בתירוצי הלאום והדת כדי לנהל אותם. יהדות, נצרות ואיסלאם, שלושתן תורמות, כל דת בדרכה, להרס העולם שלי.

וכל זה גורם לי להרגיש מאוד ריק לגבי הגדרות של טוב ורע אנושיים, ומאוד אדיש לגורל העולם.

אדישות עלולה להרוג אותי יום אחד.

מי אני? מה אני? מה אני אמור לעשות?

תחושה חזקה של ייעוד קיימת בי, אולם ללא כל מימוש של אותו פוטנציאל אינסופי, אלוהי, נצחי. אינני יודע אם התוואי בו אני הולך נכון. אינני יודע לאן אני הולך.

הציורים שאני מצייר לעצמי, על עולם טוב יותר, על עצמי חזק יותר, ממומש יותר- האם הם טובים לי? האם הם מה שאני רוצה? איך אני ארגיש שם?

אם שם לא ארגיש טוב, איפה כן ארגיש?

מה ארגיש בכלל?

לא התקבלתי לעבודה, שגם היא לא היתה מציאה גדולה, אבל היא היתה דלת שנפתחה ממש בנס, דלת צדדית מהנתיב שאני הולך בו, ושאינני יודע לאן הוא מוביל. מה אעשה? מה אני צריך לעשות? מה אני רוצה לעשות בכלל?

הדברים לא הולכים.

אני רוצה להיות שרירי שוב. אני רוצה להשתפר. אני רוצה לכתוב יותר כאן. אני רוצה לארגן את הזמן שלי.

אני יודע מה אני צריך לעשות כדי שזה יקרה, אולם אינני מצליח להגיע לידי זה. אינני מצליח לבחור את הבחירות הנכונות. מה קרה לכוח הרצון שלי?

הכל השתבש מאז אותו קיץ ארור. ימח שמו.

פשוט נמאס לי.

אולי הבעיה שלי היא בתיאור המצב. אולי אינני יודע לתאר אותו.

אבל זו לא אשמתי-

בבגרות בלשון 2003, תיאור מצב ירד במיקוד.