בין זינוק לזינוק

טוב, אז באיחור מה. סיכום.

אני מצטער, אבל זה הולך להיות עוד פוסט מרמור. כן, אני יודע שהיו רבים כאלה לאחרונה, רבים מדי, אבל זה מה ששולט כרגע בחיים שלי. זו האווירה. וזה יהיה גם כאן. רציתי לכתוב כאן המון דברים אחרים ולא ממש הספקתי.

אין דבר. בז"ל יתגבר.

היתה שנה מעפנה.

מה מעפנה, שאין דברים כאלה. מעפנה כל כך, שאפילו אהוד אולמרט, אדם מעפן לכל הדיעות- הכי מעפן- היה פחות מעפן מהשנה הזו.

שנה של בזיון.

המציאות ידעה להתעלל בי השנה. היא התחילה דווקא טוב פחות או יותר, עם השחרור שלי מצה"ל וקבלתי למסלול המצטיינים, אבל משם הכל הלך והסתבך.

הכרתי אדם מיותר שעתיד היה לגרום לי רק כאב, כשבעצם ניסיתי להתחבב עליו כל הזמן.

משום מה, לא הצלחתי להפציץ בציונים. לא הצטיינתי הצטיינות יתרה כמו תמיד.

הפסדתי בקרב רומנטי על ליבו של בחור חמוד ביותר, לאדם שלא ממש ברורות לי כווונותיו לגביי רוב הזמן.

נכנס שקרן בן זונה לחיי, שרק הסיג אותי לאחור, ימח שמו.

השמנתי, כמעט ולא עשיתי ספורט.

הפוליטיקה האוניברסיטאית לקחה ממני זמן  לא מבוטל וייאשה אותי באדישות שלה. האם זו הדרך? שאלתי, ונותרתי עד היום ללא מענה.

נסתיימה לה השנה בקשיים מרובים.

קרובי משפחה חולים, מזכירים לי שעד כמה שנראים לי העצים ביער החיים שלי זקופים ותמירים ונאים וחזקים, גם הם יכולים להישבר ולהותיר אותי ביער מת.

ב-1 באוגוסט קרה משהו. קרה משהו שם, קרה משהו לידי, קרה משהו שהפסיק חיים של אחרים, קרה משהו שהפסיק את החיים שלי.

וכן, גם אני תוהה לעצמי למה, מה הקטע שלי, מה הדרמה והטלנובלה והסיפור.

נכון, היה משהו נורא. רע. ללא ספק. אבל עד כמה זה יכול להשפיע?

המון, מסתבר.

אז כנראה שזה הוציא אותי מהאיפוס לחלוטין. והמצב בלימודים בקאנטים, ואני צפוי להיות מגורש ממסלול המצטיינים.

וכנראה שאבא חורג יידע בקרוב, וכבר התחיל לחשוד, שזה סבבה באופן כללי, משהו שצריך להתמודד איתו, אבל כנראה שיקרה הגרוע מכל, ואני אעוף מהבית, בשתיקה רועמת שאינה מלווה ע"י קול מחאה כלשהו מאמא שלי. חבל.

ובסוף לא תהיה לי עבודה באוניברסיטה, כי גם לה אין כסף, והתקן בוטל, ואז כל דבר אחר יהיה בזבזני מבחינת זמן והשקעה, ויגבה מחיר יקר מהלימודים, שמצבם רע בלאו הכי.

והחיידקים איכזבו, וכנראה שלא זכיתי לגלות משהו מעניין, וגם לא זו תשובה, אבל בהחלט איבדתי הזדמנות למקפצה עצומה מעלה.

ואני אבוד בכיוון, שלא בטוח עכשיו עד כמה הוא יעיל לי. כשהחלומות מתנפצים, והמציאות מכה לי על הפנים, האם לא כדאי יהיה להשקיע בהווה?

עוד נראה.

תכלה שנה וקללותיה.

שנים זוגיות טובות יותר.

מאור "מרקו" עזרן התגייס.

הוא הגיע עם חברים ללשכת הגיוס, עשה צחוקים ושטויות כהרגלו, התחיל עם החיילת בכניסה, החיילת באוטובוס, החיילות בשרשרת החיול ועם עוד כמה מתגייסות , חיילות לעתיד.

האוטובוס לקח אותו רחוק רחוק, למקום נידח בנגב.

אחרי נסיעה של 3 שעות ומשהו, במהלכה כולם ישנו,מרקו ירד מהאוטובוס.

התחילו הצעקות.

"רוצו! לכו! תעמדו! שקט!" צעקו המ"כים.

מרקו ממש התעצבן. מי הם שיצעקו עליו?!

אבל התרגילים מהשכונה לא עבדו עליהם. אף אחד לא שם עליו בכלל שם.

אחרי יום של צעקות ותיזוזים, מרקו הלך להתקלח, עם עוד 40 אנשים. במקלחות שהיו מלוכלכות יותר מהשירותים בתחנה המרכזית.

סוף סוף הרשו לו להשתמש בפלאפון.

מרקו התקשר לאמא ובכה. איים על אבא שיבוא לקחת אותו מהבסיס, או שהוא לא יודע מה הוא יעשה לעצמו.

מרקו הלך לישון. באוהל. עם עוד 80 אנשים. היה לו קר כל הלילה.

הימים עברו.

נתנו לו לירות בנשק, לזרוק רימון, לעבור תרגילים. היה בנזונה.

האערסוואט הקטן מהשכונה קיבל כלי נשק חדשים, והפך לחייל מורעל.

עשה מה שאמרו לו. צעק יותר מכולם.

הסתיימה הטירונות. הוא היה מצטיין. מרקו עלה לתפוס קו. ירה בערבים.

נתן מכות. רק שהפעם לא ילדי השכונה סבלו, אלא העם השכן. והפעם אלה לא היו מכות סתם. הוא רצח.

מרקו יצא למ"כים. יצא לקצונה. לא היה הרבה בבית, וכשהיה שם, השוויץ לכולם ובעיקר לבנות בנשק שלו, בדרגות שלו, ובדי וי די המגניב שהוא פילח מהבית של ערבי שהוא הרג פעם, ימח שמו.

קיבל פיקוד. היו לו חיילים. מרקו הראה לכולם מי הבוס. היה רע.

חיילים התלוננו עליו. אתה בסדר, מרקו, אמרו לו, אבל אתה צריך לזכור שהם חיילים. בוא, תהיה מפקד פלוגה. תחתום עוד קצת קבע. מה כבר יש לך לעשות בחוץ?

מה כבר יש לו לעשות?

מרקו היה מפקד פלוגה. ישב כל היום וגירד בביצים. העביר את הזמן. בשבת אחת רצה לצאת, אבל איזה כפר עשו בלאגן. מרקו התעצבן.

בא לשם, ירה בשני אנשים. כולם שתקו, ומרקו יצא הביתה.

עמידה לדין אצל מפקד הגדוד.

אתה בסדר, מרקו, אבל אתה יודע, השמאלנים, התקשורת. היית צריך להרביץ גם להם, לא לתת להם לצלם.

עזוב, בוא תהיה סגן שלי. תחתום עוד קצת קבע. מה כבר יש לך לעשות בחוץ?

מה כבר יש לו לעשות?

קיבל רכב, קיבל משכורת. היה יותר בבית. קיבל פקידה.

היה מזיין אותה כל יום, כמה פעמים ביום.

נתן לה לצאת הביתה קצת יותר בשביל זה.

עשה הכל כדי להראות. דחף, שרט, ונלחם בשיניים. שיקר, סיכסך, ועלה למעלה.

עלה בדרגה. מפקד גדוד.

מה כבר יש לו לעשות?

שלחו אותו ללימודים. קנה כמה עבודות, לא הגיע לרוב השיעורים. לא הבין כלום בתואר שקיבל. אבל זה העסקה האפלה: אקדמיה-מדינה-צבא.

היה בלאגן. מרקו עשה כמה טעויות. פירסומים בתקשורת, מחדלים. צעקות, שיחות. מרקו ידע לשחק אותה פגוע.

חיכה עד שישכחו. והם תמיד שוכחים. עלה דרגה.

חתם עוד טיפה.

מרקו כבר אדם ידוע, דרגה גבוהה. למד לדבר, השתפשף. תמיד לשקר, כלל ברזל. עליו כבר לא עובדים.

עוד אלוף. העביר את התקופה בלי לעשות הרבה. בלי לעשות כלום. עשה בדיוק מה שאמרו לו, ניכס לעצמו רעיונות של אלה שמתחתיו. זה קצין, לא?

השתחרר. התגרש מאישתו. בדיוק היו בחירות.

מה כבר יש לו לעשות?

דיבר עם כמה חברים. בדיוק היו צריכים מספר 3 או 4 מהצבא.

בטח, מרקו? תורם, עוזר, נותן, מסייע. איש של חסד. אביר האזרח הקטן.

הלך. נהיה חבר כנסת, שר. רק שהפעם כבר לא היה לו כוח פיזי. לסלק אותם הוא לא יכול, והם ישבו על הנשמה. גילו לכולם בדיוק מה הוא.

תעזוב, אמרו לו. לך הביתה, אמרו לו. למה אתה לא עוזב?!

מה כבר יש לו לעשות?

זהו.

חופש.

חופש אמיתי.

מאז גן טרום חובה לא היה לי חופש כזה...סיימתי הכללללללללל. נגמר הצבא. נגמרו הלימודים. הכל נגמר.

אז יש לי סוף סוף זמן,

לקרוא.

ולקרוא.

ולקרוא.

ולהיפגש עם מלא חברים שלא ראיתי מלא זמן.

ולקרוא.

ולהיות עם קרובי משפחה מוזנחים. בדגש על סבא וסבתא.

ולקרוא.

ולעשות טרק (בארץ, כי אין זמן ואין כסף לחו"ל...)

ולקרוא.

ולצאת לחו"ל לקצת זמן (ממש קצת זמן!).

ולקרוא.

ולכתוב שירים.

ולקרוא.

ולכתוב סיפורים קצרים ואולי גם ארוכים.

ולקרוא.

ולהתנדב יותר באיגי.

ולקרוא.

ולהתחיל להיות פעיל פוליטית שוב.

ולקרוא.

וללמוד שפה חדשה.

ולקרוא.

ולמצוא עבודה.

ולקרוא.

ולהתכונן ללימודים שמתחילים בנובמבר.

ולקרוא.

ולקרוא.

ולקרוא.

ולכתוב בבלוג הזה. ולהתמיד!!!

חודש וקצת של חופש.

חופש אף פעם לא עובר לי מהר.