בין זינוק לזינוק

תיאור שמתאר מצבו של דבר, אשר ניתן להוסיף לפניו את המילה "כש"+שם גוף מתאים

• עונה על השאלות: באיזה מצב?
• מילים מאפיינות: עייפים, מבולבלים, רעבים, צמאים וכו'.
• דוגמה: "חזרנו מהטיול עייפים". תוספת "כש"+שם גוף מתאים במקרה זה תהיה: "חזרנו מהטיול כשאנו עייפים"

(מתוך ויקיפדיה העברית)

המצב לא טוב.

העולם די משתגע, בגדול. האנושות עומדת בפני אתגר- התבגרות. כמו נער מתבגר שמתחיל לעשות פוזות כשהוא נעשה גבוה יותר מההורים שלו ועם כוח בידיים, ומתארך לו הבולבול, ככה גם המין האנושי. גילינו המון, פיתחנו המון, גדלנו במספרים. נדמה שמה שחסר לנער הזה עכשיו זו בגרות רגשית, אינטלקטואלית.

עד לא מזמן, היו שני עולמות.

עולם מערבי, שם יש מים זורמים בבתים, שקט בלילה, והחיים איכותיים. מוצרים מוצרים סביב, וניתן לקנות אותם. אם אין מזומן, אפשר באשראי. ואפשר בתשלומים.

עולם שני הוא העולם השלישי. שם קשה. אנשים חיים פחות, נהנים פחות, בריאים פחות, ולמען האמת שווים פחות.

המצב הזה כמובן לא נובע מהבדלים גנטיים בין בני אדם; מהגרים לעולם המערבי ועניי העולם המערבי מוכיחים זאת בבירור. היתה תחרות, שהסתיימה, מסיבות רבות, בנצחון העולם המערבי, לאחר גילוי אמריקה. שם התחיל ניצול של המערב את שאר העולם, ניצול עמוק ומוחלט, שממשיך עד ימינו אנו. ניצול אינו דבר חדש באנושות, ואף שנוכל לשפוט אותו כדבר פסול, נצטרך להאשים את כלל האנושות, ולא פרטים מסויימים, ברוב המקרים.

ההתפתחות הטכנולוגית האקספוננציאלית הביאה לכמה דברים:

ראשית, לפיצוץ אוכלוסין. כדור הארץ כסביבת מחיה לא יוכל לשאת מיליארדים רבים כל כך של בני אדם באופן יציב, בתנאים האלה. כימית, פיסיקלית, הוא לא יוכל לשאת אותנו. עכשיו זה עוד איכשהו בסדר, העניין הוא מה שיקרה בעוד 10 שנים לכל היותר, 9 מיליארד בני אדם בעולם, שזה בהחלט המקסימום. אין שום סיכוי שנצליח לעצור את זה. אין גם שום כוונה מצד המין האנושי לפעול יחד כדי לעצור את השחתת הבית שאנו חיים בו, ומכאן שהוא עתיד להיהרס.

שנית, הגבולות בין 2 העולמות נפרצו. ההגירה הפיסית היא דבר שלא ניתן לעצור אותו. גל של בני אדם נשבר על המערב, המדינות לא יכולות להיות סגורות הרמטית, וזה המים שנכנסים דרך החור הקטן שבספינה שיביאו לטביעתה. אבל השינוי כבר לא רק שם, במה שבא אלינו. התקשורת הסלולארית קיימת היום במקומות נידחים כל כך, שלא היו בקשר עם העולם עד לפני עשר שנים. האינטרנט גורם למהפיכות, במקומות בהם המערב יצר את הבלאגן ותכנן לשמר מצב קיים מתוך רצון ליציבות, שעכשיו מתערערת. הקפיטליזם חזק מדי- העולם השלישי רוצה להתקדם, ועכשיו בשלו התנאים לכך. לרעב לאנרגיה של העולם המערבי מתווסף כעת רעב של עולם שלישי, רעב גדול כל כך לקידמה, להשלמת פערים, לעולם גדול הרבה יותר וגדל בהתמדה. זה מעלה בחזקה את הבעיה שתיארתי בהתחלה.

ונראה לי שאין מה לעשות.

מילא אנשים היו מתאחדים לפעול כנגד הבעיה, ומנצלים הזדמנות אחרונה להציל את המצב, אבל אנשים עסוקים במאבקים ביניהם, וגם הסיכוי הקלוש הזה ייעלם ממש עוד מעט. קבוצות אתניות, דתיות, פוליטיות, מקיימות מאבקים ביניהם כאילו אין מחר, פשוטו כמשמעו. כל אלה יכולים לקבל כיוון מאוד חיובי, של מורשת, תרבות, מחקר, שגשוג, שלום, שיתוף פעולה. אבל כולם בוחרים לקחת את הכיוון ההפוך, של אלימות, של מלחמות, של מאבקים, ומשתמשים בתירוצי הלאום והדת כדי לנהל אותם. יהדות, נצרות ואיסלאם, שלושתן תורמות, כל דת בדרכה, להרס העולם שלי.

וכל זה גורם לי להרגיש מאוד ריק לגבי הגדרות של טוב ורע אנושיים, ומאוד אדיש לגורל העולם.

אדישות עלולה להרוג אותי יום אחד.

מי אני? מה אני? מה אני אמור לעשות?

תחושה חזקה של ייעוד קיימת בי, אולם ללא כל מימוש של אותו פוטנציאל אינסופי, אלוהי, נצחי. אינני יודע אם התוואי בו אני הולך נכון. אינני יודע לאן אני הולך.

הציורים שאני מצייר לעצמי, על עולם טוב יותר, על עצמי חזק יותר, ממומש יותר- האם הם טובים לי? האם הם מה שאני רוצה? איך אני ארגיש שם?

אם שם לא ארגיש טוב, איפה כן ארגיש?

מה ארגיש בכלל?

לא התקבלתי לעבודה, שגם היא לא היתה מציאה גדולה, אבל היא היתה דלת שנפתחה ממש בנס, דלת צדדית מהנתיב שאני הולך בו, ושאינני יודע לאן הוא מוביל. מה אעשה? מה אני צריך לעשות? מה אני רוצה לעשות בכלל?

הדברים לא הולכים.

אני רוצה להיות שרירי שוב. אני רוצה להשתפר. אני רוצה לכתוב יותר כאן. אני רוצה לארגן את הזמן שלי.

אני יודע מה אני צריך לעשות כדי שזה יקרה, אולם אינני מצליח להגיע לידי זה. אינני מצליח לבחור את הבחירות הנכונות. מה קרה לכוח הרצון שלי?

הכל השתבש מאז אותו קיץ ארור. ימח שמו.

פשוט נמאס לי.

אולי הבעיה שלי היא בתיאור המצב. אולי אינני יודע לתאר אותו.

אבל זו לא אשמתי-

בבגרות בלשון 2003, תיאור מצב ירד במיקוד.

אנשים מדברים גבוהה גבוהה, אבל קומתנו האמיתית נמוכה. נמוכה מאוד.

הטבע, כוחו גדול. בזאת אין ספק. הוא מכריע מדינות שלמות. צונאמי באינדונזיה, רעידת אדמה בהאיטי, הדברים האלה גובים את מחירם מהאנושות.

אבל יש רמה של דברים בה יש לנו שליטה. בה צריכה להיות לנו שליטה.

אז נכון, הבעיות התחילו ברמה הלאומית. כיבוי האש חסר משאבים לחלוטין. זה מחדל של הממשלות ושרי הפנים שנתנו לזה לקרות, וזה מחדל של הממשלה הנוכחית ושר הפנים הנוכחי שעוד לא טיפלו בנושא, גם אם זו לא אחריותם הבלעדית.

יש כאן גם מחדל עמוק יותר, מחדל פיקודי- מנהיגותי, כששר הפנים נעלם פתאום, כשאין החלטות, כשהממשלה כולה לא מתגייסת לנושא. ראש הממשלה דווקא עמד בזה בכבוד, כשלאחר היום הראשון הוא הפך את עצמו לפרוייקטור לנושא- מזמין מטוסים מחו"ל, קורא לעזרה, טס בעצמו, נמצא, מבקר. ככה צריך לעשות.

אין צורך להקים ועדת חקירה בנושא הזה; יש לא מעט חדלי אישים בממשלה הזו, ואם הם לא מנהיגים טובים- זו בעיה שלנו (שלכם, חבר'ה...) שבחרנו אותם.

אבל יש כאן עוד עניין.

היה כאן כשל פיקודי-מערכתי ברמה הבסיסית ביותר.

כששולחים אוטובוס מלא צוערי שב"ס למקום מסוכן, שולחים אותו בידיעה שהציר עליו הוא נוסע פנוי. אבל זו שריפה.

מה קורה אם הדברים משתנים בדרך? אם האש מתקדמת? לא צריך להיות איזה מוקד מעקב אחרי העניין, שמתאם בין כולם ומפקח על התנועות של כולם? אין מי שמזהיר ואומר "חבר'ה, יש כאן בעיה, האש מתפשטת, שנו כיוון"?

ראיתי באחד השידורים של ערוץ 2 משהו דומה לזה. זה כמובן היה אחרי שכבר נשרפו למוות 40 אנשים. למה זה לא קם לפני כן?

ניצב משנה אהובה תומר ז"ל, מפקדת תחנת משטרת חיפה, מתה לאחר שנלחמה על חייה יומיים עקב כוויות בכל חלקי גופה, ממש באותו המאורע בו נשרפו למוות צוערי השב"ס. היא הקריבה את חייה...אבל לאיזו מטרה?

מה גורם למפקד להיות האדם היחיד שיכול לבצע את המשימה? מה קרה לשאר שוטרי התחנה? איך היא נעשתה לשוטרת מן השורה? משהו בפיקוד כאן היה בעייתי.

נכון, אצלינו זה "הסתערו אחריי!", ולא "קדימה, הסתער!", אבל גם לא היו אחריה שוטרים.

משהו פה היה דפוק ברמה המאוד מאוד בסיסית.

למה לא יכול להיות מוקד חירום משותף?

ועוד בעיה שמרגיזה אותי אישית-

התקשורת דיווחה נונסטופ על השריפה. רבותיי, היה בהחלט אפשרי לדווח גם על דברים אחרים. היו עוד נושאים לעסוק בהם. היה אפשר גם להביא את תגובות האויבים שלנו, שאין לי ספק שהיו, אבל לא שמענו אותן. נכון, לא נעים לשמוע, אבל שנדע כמה הם נחמדים אלינו בשעת צערנו.

ומה קרה ל"אין ניצולים מאוטובוס הצוערים" שדווח בהתחלה? איך אחרי כמה ימים אנחנו שומעים שעוד צוער שהיה באוטובוס מת מפצעיו? מה קרה שם? האם אנחנו עתידים לשמוע על עוד אנשים שהיו שם ושניצלו או שלא?

תקשורת, תעשי טובה, לפחות את תעשי את עבודתך.

ממש לא נראה לי כל העניין הזה.

אנחנו מביאים אנשים לעבוד פה, בתנאי עבדות, וגם נותנים רשות לסוחרי עבדים של ממש לנהל את כל העסק, כאשר אנו יודעים שהם יביאו לפה גם זונות בכמויות מסחריות וגם ירמו בכל דרך אפשרית את מי שהם מביאים לפה- אבל לפחות יביאו לפה את האנשים שאנחנו צריכים- בני אדם שמזלם לא התמזל והם נולדו למדינות עולם שלישי, מוכות רעב, מחלות, אלימות ועוני, שאפסה תקוותם והזדמנות שווה לא ניתנה להם, והם מוכנים בייאושם לעבור לארץ זרה ולשלם בעבור זה המון כסף, בלא לדעת מה יעלה בגורלם, רק על מנת- לעזאזל, מטורף שאני אומר את זה- לעבוד.

אנחנו נזקקים לכוח עבודה זול והמוני במקומות רבים. מאז שהקפיטליזם החזירי השתלט בארצנו והסוציאליזם הישראלי נפח את נשמתו, לא היה שום סיכוי שדברים ינועו כאן בקצב המטורף שמכתיב הכסף, אלמלא ביטולן של זכויות העובדים אצלינו בארץ, לחלוטין. כיוון שהעניין היה בעייתי ושחיקתו (שכבר נושאת פירות) עתידה היתה להימשך שנים רבות, לא ניתן היה להשתמש בישראלים.

אז באמת מאז 67 הרי הכוח האנושי הזה היה קיים, גם אם לא שמנו לב אליו- תתי האדם שאינם ראויים לזכויות פוליטיות מבחינת מדינת ישראל, אלה שמפריעים לעם היהודי בעצם קיומם ומטנפים את מרחב המחיה שלו- הפלסטינים.

הם גוייסו לשדות ולנדל"ן בשצף קצף, בנו ובנו ובנו והיו שותפים מלאים לפריחה הכלכלית של מדינת ישראל בשנות ה-90, המזומן שהקפיטליזם משלם עם השתלטותו.

אך אבוי, הם החלו להתנגד, פוצצו אוטובוסים והעיפו אנשים (ואת עצמם) באוויר, ונוכחותם לא ממש הועילה לתוחלת החיים של סביבתם היהודית, בממוצע. בעלי ההון והשלטון הבינו שאין מצב שמטילים עוצר עליהם מחד גיסא, ומביאים אותם לעבוד כאן מאידך גיסא.

מה גם, שסוף סוף עלה בידי המעוניינים בכך להרוס את מדינת הרווחה הישראלית, שהוקמה בעמל רב, באמתלות שונות ומשונות שכבר נשמעו במקומות אחרים בעולם והוכחו כשקריות, כלא עובדות וככאלה שמביאות להרס כלכלי וחברתי (כגון "תנו לעשות כסף", "מיתון מיתון- תנו כסף לעשירים ואז יהיה גם לעניים", "מובטלים לא באמת רוצים לעבוד" ועוד סיפורים מאגדות האחים גרים שצונזרו מכל ספריהם על ידם מחוסר עניין לילדים). הגיע השלב שבו גם הנכים והזקנים נזרקו לרחוב, או לבתי האבות, וממילא הצורך בעבודה מהבוקר עד הערב משתק את רוב האנשים העובדים, ולא עולה בידם לכלכל גם את הוריהם, גם אם לא נזרקו בפועל.

מזל שיש תאילנדים ופיליפינים שינקו את החרא של סבא.

אז הם היו בו, קיימים ועם זאת לא קיימים כלל, חיים בפחד מתמיד, וביחס למקומות אחרים בעולם, לא מגדילים את הפשיעה, מתאספים מקסימום בתחנה המרכזית בתל אביב. הכל בקטנה. רק מעיד על כמה רע להם מאיפה שהם הגיעו.

אז הם בנו להם חיים כאן, מתחת לאפה אך תחת עיניה הפקוחות לרווחה של מדינת ישראל, הקימו משפחות, קהילות וחיים שלמים.

אין ספק שהדבר מעיד על חולשה של החברה שלנו, של הכלכלה שלנו, של מצבנו. אולם זה כנראה גם מעיד שיש לנו משבר זהות חזק. איננו יודעים מה זה להיות יהודים.

פוליטיקאים קטנים החליטו לעשות הון פוליטי מהעניין הזה, והחליטו למצוא שעיר לעזאזל. העובדים הזרים כמובן. בואו נגרש את כולם, ויהיה בסדר. כאילו, בטח שלא, אבל סתם רק ניתן את התחושה שככה יהיה, כי את הבעיות הגדולות באמת לא נצליח לפתור, וגם אם יש לנו מושג איך, זה בטח עניין של טווחים ארוכים, ומה אכפת לי מה יהיה אז? אני צריך הרי לזכות בבחירות הבאות או במכרז הבא למשרה בשירות המדינה. למה שזה יעניין אותי?

כמובן שגם נמשיך לייבא עובדים זרים בדרך, כי הכל באמת סתם אשליה כזו. מקסימום נגרש אותם עוד כמה ימים אם נצטרך. לא בני אדם, רובוטים. משתמשים, זורקים.

עוול בלתי יתואר ומבייש ייעשה כאן אם יגורשו העובדים הזרים בכללם. אם הם איכשהו מהווים בעיה, צריך להפסיק להביא אותם קודם כל.

שנית, הם בני אדם, שביצעו את העבודות השחורות ביותר שלא היה לנו את הכוח לעשות. עבדים עשינו מהם. אסור לנו לגרש אותם! אסוררר!!!

אם למישהו יש טענה בדבר "להאכיל פיות של אחרים לפני שתאכל בעצמך" ו"עניי עירך קודמים"- שלא היה מביא אותם לכאן מלכתחילה.

משנכנסו האנשים האלה בשעריך- בהזמנתך- אתה אחראי להם.

שכחנו מה זה להיות יהודים. את הכנסת האורחים של אבי אומתנו, אברהם אבינו. כיצד כל איש היה מרגיש בבית אצלו. עד היום המנהג הזה נשמר אצל שוכני מדבריות. העולם רבותיי, הוא מקום קשה. תעזור לנוסע בדרכים עכשיו, כדי שיעזרו לך בעתיד.

שכחנו איך גרשו אותנו ונתנו לנו לחיות בתנאים תת אנושיים במלחמת העולם השניה, ברייך השלישי. אנחנו, שראו בנו ככוח עבודה ותו לא, השתמשו בנו וירו בנו, שוכחים כל זאת עתה ומסתכלים על העניין ברצינות ועוד שואלים "מה לא בסדר"?

איך אנחנו שולחים שביעיסטים כל שנה למחנות המוות ההם, למחנות הריכוז והעבודה הארורים, ומציגים כעוול ראשוני את הגירוש לגטאות ואת ניצולינו ככוח עבודה ותו לא, איך אנו מציגים כל זאת ב"יד ושם", ולאחר מכן עושים זאת כיום?

כיצד אנו מתלוננים על גירוש ספרד?

במעשינו זה, אנחנו מצדיקים את הגירוש הזה. אנחנו אומרים, בגירושנו את העובדים הזרים, זה בסדר וזה מותר לקחת בני אדם כעובדים ואז להגיד להם ללכת להזדיין. מותר.

חמור מכל, אנו שוכחים את הרצל, חוזה מדינתנו. הרצל כתב במפורש בספרו "אלטנוילנד" שכל מטרתה של הקמת החברה היהודית בארץ ישראל היא להוות מקום בו אפילו זר ירגיש בבית. כדי שיהודי יוכל לדעת שיש לו מקום בטוח בעולם- ושכל זר הצריך עזרה יהיה שותף לנו בכך. שותף לגורל, שותף לבית.

אז אני לא אומר, תפתחו את השערים ותתנו סל קליטה לכל עלובי החיים בעולם כולו, ממש לא. זו לא הדרך לפתור את העניין.

אבל לקומץ האנשים שכאן, שהיו כאן עבדים, עשו את החרא שאנחנו לא רצינו לעשות, היו שותפים בבניין הארץ הזו, ובנאמנות גבוהה מאוד, יחסית- תנו להם להישאר פה ולחיות את חייהם בשקט. תנו להם אזרחות. כמה הם כבר ישפיעו על הבעיה הדמוגרפית.....?

על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים. ילדים שנולדו פה, גדלו פה, לא רשומים בשום מקום בעולם, יתומים של כדור הארץ, דוברים עברית בלבד, לומדים בבתי הספר שלנו. אני לא יודע אם אני צריך לתת פה עוד איזו שורה שנונה, כי מספיק רק התיאור הזה שלהם כדי שכל בעל לב לא יגיד להם ללכת. יהודים- רחמנים בני רחמנים.

כואב הלב לראות אותם מנופפים בדגל ישראל, מספרים בגאווה איך ישרתו בצה"ל כשיהיו גדולים, שרים את התקווה ומדקלמים עברית רהוטה- גויים אוהבי יהודים. נביאי ישראל התנ"כיים אכן צדקו בחזונם- באיזו אירוניה שטנית במיוחד.

כפיים.

ממש אור לגויים.