בין זינוק לזינוק

אוף.

כמה שאני שומע ממנו את זה.

פשוט יותר מדי.

הבעיה שהכוונות של שנינו לא ממש שוות....

כרגיל, עוד קראש. והוא כל כך חמוד ויפה ולא-מושלם ומופנם ורגיש וסבבה ומבין ולא-כזה-חתיך, כמו שאני אוהב (כי אולי אני לא אוהב שמאפילים עלי), גדול ממני בגיל וקטן ממני בגובה, בעל המראה הנערי שאפשר לטעות בגללו ולחשוב שאני לא הומו אלא פדופיל.

אבל הוא פשוט לא רוצה.

הדבר המצחיק הוא, שמאז שהוא אמר את ה"לא" היפה והבוגר שלו, יצאנו כל יום בערך. היינו לבד הרבה. דיברנו, צחקנו, רקדנו, שתינו.

היה באמת כיף.

אבל זה לא זה... הוא רואה אותי כחבר טוב, ואני...טוב, זה לא ממש הוגן...

בוקר סתיו אחד לבד על המיטה,
עיניים בנקודה למעלה בתקרה,
חשבתי לתומי, הכל נורא סתמי,
כמה עוד אפשר לחשוב על דבר
שטרם קרה.

השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו
במן דיוק מרגיז,
מתנועע סביב ממקום למקום.
לראות אותו היום,
לראות אותו היום.

ברוב טיפשותי, חשבתי שהקשר החברי יהפוך להיות חברי במובן אחר.

זה יתכן, בעתיד, תיאורטית.

אבל...אני לא יודע...זה לא יקרה.

חייתי באשליה בחודש האחרון.

בוקר יום אחד ישבתי לי לבד,
הוא לא הופיע כאן, הוא לא נתן לי יד,
ניתקתי את עצמי, הכל כה דמיוני,
הוא לא יבוא יותר וכדאי לוותר
הקפה התקרר

השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו
במן דיוק מרגיז,
מתנועע סביב ממקום למקום.
לראות אותו היום,
לראות אותו היום.

אז נוותר.

נחזור למודוס ויונדי הישן. חיים בזרם.

למרות שלקראת השחרור יש לי הרגשה אפוקליפטית שכזו.

מגיע לי.

אני גם עושה את זה לאחרים.

המצוי אינו רצוי והרצוי אינו מצוי, והרצוי והמצוי- נשוי.

רק אוסיף ואומר, שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (והעולם הזה צריך גאולה דחוף..!),

והשיר שלמעלה הוא השיר של להקת תיסלם, שגם כתבו והלחינו אותו ב-82, וארכדי דוכין ולימור עמר חידשו אותו לפני 5 שנים בערך.

אפרופו אפוקליפסה, אוטוטו ט' באב. טוב שבית המקדש נחרב. סתם סמל לאומני פאשיסטי שגרם לרצח של יותר מדי בעלי חיים.

אבל לא על זה אבלים, לדברי חז"ל.

אבלים על מה שהיה יכול להיות לנו עכשיו.

אז אני אצום, אבכה ואתאבל על מה שיכול היה להיות לי היום. יום אחד בשנה, זה דווקא טוב.

אני רוצה לנדוד.

בעקבות האפוקליפסה.

אוף.

שבת שלום.