ראש מתקדם

זה עבר- 3 שנים בחטיבה הלכו ונגמרו. זה נראה לי עכשיו כאילו זה עבר ממש מהר אבל אני יודע שהיו תקופות לא נעימות אבל היו גם דברים מאוד שמחים ולזה אני אתגעגע. חשבתי על זה קצת ואני רואה שבתיכון יהיה יותר עמוס בהרבה. בחטיבה אני הרבה השקעתי ואני חושב שזה היה יותר מידי השקעה, לא ניצלתי הרבה מאוד זמן בשבילי, בשביל מה שאני באמת אוהב. תמיד אחרי שהיה עומס בלימודים ניצלתי את הזמן בשביל הדברים שאני אוהב אבל גם אז העדפתי להשקיע בכדי שהתיכון יקבל אותי. ההשקעה השתלמה אבל חבל שהזנחתי דברים שאני אוהב בתקופה הזה. חטיבה זו לא תקופה קשה ולפי דעתי, היה אפשר לנצל אותה אחרת אצלי. מזה אני לומד שצריך לנצל את הזמן טוב בשביל שתוכל גם להשקיע וגם להנות בו זמנית.

אני אזכור את החטיבה כתקופה של הבגרות אצלי, תקופה שבה למדתי המון דברים אבל באיחוד בכיתות ח' ו-ט' אני אזכור שלמדתי הרבה על אנשים. למדתי על התהגויות של אנשים, ההבדל בהתנהגות של המינים ועל צורות התקשורת ביניהם. זו הייתה תקופה מרתקת שאני ארחיב עליה בפוסט אחר, לא כרגע.

כמובן שבאותה תקופה גיליתי עוד משהו חדש שהבלוג עוסק בו- הרוק המתקדם. המוזיקה הזאת חידדה אצלי טוב במוח מה זאת אמנות מוזיקלית ולאיפה אפשר להגיע. היא הראתה לי שלא חייבים לעשות מוזיקה של 3-4 דקות בשביל שהשיר יהיה איכותי. היא הראתה לי דבר שונה, רחוק מהזרם המרכזי במוזיקה, רחוק ממה ששומעים אנשים בתקופתי. המוזיקה הזאת בעצם השלימה אותי במקום כשלהו- זו כנראה המוזיקה שתמיד חיפשתי. כשאני מסתכל אחורה, אף פעם לא באמת אהבתי את המוזיקה של 3-4 דקות. חיפשתי אז משהו אחר, משהו שאני אוכל באמת לאהוב.

איך גיליתי את הרוק המתקדם? באחד משיעורי המוזיקה אצל המורה שלי הוא הראה לי אתר על רוק מתקדם ומשם כבר נכנסתי לבד וחקרתי (האתר של אורי ברייטמן). יצא ובחרתי לקרוא בפעם הראשונה על ג'נסיס ובמקרה יצא שהיא גם הלהקה שאני הכי אוהב ברוק המתקדם.

השבוע הצלחתי לעשות את הבלתי יאומן בשבילי- הצלחתי לאהוב את ואן דר גרף ג'נרייטור (Van Der Graaf Generator)- אחת הלהקות המשפיעות ביותר על הרוק המתקדם. היה לי מאוד קשה להתחבר אליהם כי הם היו שילוב של רוק מתקדם עם אוונגארד וזה יצא משהו ממש לא רגיל, רחוק מהזרם המרכזי שקשה מאוד להתחבר אליו. הייתה לי בעיה איתו הרבה זמן ואפילו שאנתי את הלהקה הזאת בהתחלה אבל אתמול למדתי לאהוב אותם, את המוזיקה שלהם ואת היחודיות שלהם. איך זה קרה? בחרתי לשמוע את האלבום הזה שוב כשהייתי במצב רגוע בראש ובגוף וזה הראה לי עד כמה הלהקה הזאת גדולה. הסוד הוא בעצם לשמוע את האלבום כמה פעמים ולא לקבוע ישר בפעם הראשונה אם אתה אוהב או לא אוהב. צריך לתת צ'אנס. סה"כ זה אחד האלבומים הכי משפיעים ברוק המתקדם אז ברור שמתישהו תוכל לאהוב אותו ולהבין את הגדולה שלו. אני שמח שזה קרה, זו להקה שבאמת רציתי לחקור ולהבין אותה.

עוד הצלחה- הצלחתי גם לאהוב את האלבום Atom Heart Mother שם פינק פלויד. בהתחלה ממש לא אהבתי את האלבום- בעיקר את שתי היצירות הגדולות בו. ליצירה הראשונה האזנתי כשהייתי רגוע ונינוח בראש ובגוף, המצב האידיאלי לשמוע ולהתחבר למוזיקה כלשהי. אחרי זה האזנתי ועקבתי אחרי היצירה. גם קראתי ביקורת על היצירה שהסבירה על התחכום שלה ועל ההפקה שלה. כשאתה קורא על זה ואחר כך אתה רואה שזה מתקיים ביצירה שאתה שומע, אתה מבין אותה יותר טוב. אחרי היצירה המדהימה הזאת יש מספר שירים קלילים שאותם אני אוהב וכל אחד מהם הוא פנינה באלבום הזה.

אחרי כל השירים האלה מגיעה היצירה האחרונה- "ארוחת הבוקר הפסיכדלית של אלן". כששמעתי את היצירה הזאת בפעם הראשונה ממש שנאתי אותה. אמרתי לעצמי "מה זה השטויות האלה? זה סתם מישהו שמדבר, אני לא מבין מזה כלום!". ככשמעתי את זה השבוע קראתי גם בביקורת על היצירה הזאת- זה בסה"כ יצירה שמדברת על אדם שמכין את ארוחת הבוקר שלו- זה הכל! לא כל כך קשה בסופו של דבר כמו שחשבתי. זה מחולק לחלקים אינסטורמנטלים וחלקים של דיבור המראים איך אלן מכין את ארוחת הבוקר שלו. אחרי שקראתי את הביקורת והאזנתי לשיר הבנתי איזה יפה זה. שומעים את אלן מסביר על הארוחה שלו ושומעים את הקולות בעת עשיית הארוחה והקטעים האינסטרומנטלים מוסיפים פה ושם דברים נחמדים. למרות שזה החלק החלש באלבום, זו יצירה שאסור לפספס.

כאן אני מסיים את הפוסט הזה, תלמדו ממנו שצריך להאזין ולתת צ'אנס לדברים שלא אוהבים בהתחלה אבל אחר כך אולי הם עוד יפצו אתכם. ותשמעו רוק מתקדם, מוזיקה מדהימה שמראה מה היא באמת יצירת אומנות מוזיקלית,

איש הרוק המתקדם.

חבל עד כמה אנשים לא רציניים, לא משקיעים, לא עושים את מה שנדרש מהם אפילו אם הוא דבר קטן מאוד. זה הרעיון המרכזי של מה שאני הולך לכתוב כרגע:

זוכרים את קטע הנגינה שאני הולך לנגן אותו במסיבת סיום? אז זהו, הוא הולך להתבטל. לא בגללי, בגלל הקלידן שאני עובד איתו וגם המורה "מחנכת" שלי. חזרנו היום מהחופש של שבועות ואמרתי לו לפני החופש שיעבוד על הקטעים שלו כי ישר אחרי החופש אנחנו הולכים לעבוד על הקטעי נגינה, יחד עם הגיטרה החשמלית. תמיד יש לו תירוץ למה הוא לא יכול לשנעבוד ביחד אחר הצהריים אז אנחנו נפגשים רק בביה"ס ומתאמנים שם. ניגשתי אליו היום והוא אמר לי פתאום שהוא לא יכול לנגן את זה, למרות שביטלנו ביחד מלא קטעים קשים מהקטע הזה. אמרתי לו שיראה לי היום למה הוא מתכוון כי זה נראה לי מוזר שהוא לא יכול לנגן את זה כי כל מה שנשאר לנו לנגן אלה דברים מאוד פשוטים בשבילו ואפילו בשבילי. עד כאן היה בסדר.

לא סיפרתי עדיין שהייתי צריך לקחת איתי מהבית שלי את הגיטרה החשמלית עם המגבר הגדול שלי. זה לא קל. זה הרבה לסחוב. המורה שלי לא רוצה להבין את זה, היא תקועה במוח שלה שזה כינור או כלי אחר שאפשר לסחוב אותו בכיס.

עד כאן, למרות הקושי בסחיבת הגיטרה והמגבר, הכל היה בסדר. זה החלק הקל בסיפור. מה שקרה אחר כך זה שפתאום בחזרות לטקס סיום של הדגלנים אני רואה את הקלידן הולך הביתה עם אבא שלו. ככה הלך הביתה פתאום והשאיר אותי ככה בלי לדעת שום דבר. לדעתי, זה היה ממש מגעיל. לפחות הוא היה אומר לי, גם אם הוא הלך מסיבה מצודקת או לא מוצדקת, אבל גם זה לא. הוא ידע שהיה לי קשה להביא את הגיטרה ועד שהבאתי אותה הוא הולך הביתה. הלכתי למורה שלי לעדכן אותה והיא אמרה לי להתאמן לבד. שוב- היא לא אמרה על הקטעים שלי אלא על הקטעים של שנינו. אמרתי לה שאני מנגן רק את הקטעים שלי, אי אפשר את שנינו. עד שהיא קלטה את זה לקח הרבה זמן אבל היא הסכימה, היא לא יכולה שלא.

שיעור שלישי- פה רציתי לקחת את הגיטרה שלי מחדר המנהלת (הכריחו אותי לשים אותה שם כדי שלא יגנבו אותה, למרות שיכולתי לשים אותה במקום אחר וטוב יותר) אז בדיוק המנהלת הייתה בשיחה עם המפקחת כך שהמזכירה לא נתנה לי להכנס. בסדר, אפשר להבין את זה אבל זה גוזל המון זמן שהיה יכול להיות יעיל.

שיעור רביעי- הלכתי למורה שלי ואמרתי לה שהיא חייבת לשחרר אותי כי אחרת סתם הבאתי את הגיטרה אז היא אמרה שאחרי שהיא תגיד משהו היא תשחרר אותה. פה זה נמרח על כמעט כל השעה והיא מרחה ומרחה את הזמן. הזכרתי לה שאני צריך לצאת אבל כל שניה עשתה לי שהיא עוד מעט מסיימת. בסוף מתי היא נתנה לי לצאת? 5 דקות לפני סוף השיעור ולפני סוף היום. היו לי 5 דקות וזהו, נגמרו והלכו.

היה גם מעצבן מאוד להחזיר את זה הביתה באוטובוס. ירדתי מהאוטובוס בהרגשה נוראה, הרגשה ממש מגעילה. אני מרגיש שאני היחיד שרציני בקשר לקטע המוזיקלי ושהמורה הזקנה הזאת לא יודעת שום דבר מהחיים שלה אז היא מציע פתרונות לא קשורים ואחר כך לא נותנת לי לבצע אותם. זה פשוט מגעיל אותי שככה אנשים מתנהגים. זה רק קטע נגינה, מה הבעיה לעשות אותו? אני לא יכול להבין את זה.

מה יקרה הלאה- אני לא נשאר פראייר. אני אפרוש מהקטע בשל הסיבות הנ"ל. נמאס לי, פשוט נמאס לי. אני רואה איך אני מוציא את הנשמה והם לא. הוצאתי את הנשמה שלי על משהו שאני אוהב. מילא המורה הזקנה הזאת, היא לא מבינה במוזיקה, אבל הוא? הוא פסנתרן קלאסי! הוא אוהב מוזיקה וגם את הקטע שלמדנו לנגן. אם הם רוצים שהקטע ישאר אז הגיע הזמן שהם יוציאו את הנשמה שלהם מולי ושיראו שהם רציניים. אני לא עובד ככה יותר ולא מוותר על מה שאני דורש.

מהדבר הזה היום למדתי דבר חשוב שהוא בעצם מסר תת מודעי על הרוק המתקדם- אנשים לא רוצים להחזיר אותו לבמה. יש הרבה אנשים שרוצים להחזיר אותו, זה נכון, אבל הרוב ממש לא. אפילו הקלידן שלי, שבא מרקע קלאסי, מעדיף להחליף את הקטע הזה במשהו יותר קליט. זה גם יותר קל אבל הוא אמר לי שהקטע הזה לא ממש קליט. Firth of Fifth הוא קטע קליט יחסית, ועוד הורדנו כמה חלקים קשים בשיר. חשבתי פעם קצת על כך שאנשים לא פרוגרסיבים רוצים להחזיר לבמה את הרוק המתקדם אבל זה רק מראה לי שהמחשבה הקטנה הזאת הייתה מוטעת.

הגיטרה המתקדמת שלי לא תתקדם יותר לכיוון ביה"ס (לפחות בזמן הלימודים),

איש הרוק המתקדם.

עדכון לקהל האמריקאי ולאנשים בארץ שתכננו לנסוע לסיבוב ההופעות של יס: בשל בעיות בריאות מצידו של ג'ון אנדרסון (מאייתים את שמו Jon Anderson ולא John) להקת יס ביטלה את סיבוב ההופעות שלה ביולי-אוגוסט לכבוד 40 שנה ללהקה. (קרדיט לאורי ברייטמן האדיר)

דעתי על הנושא: יס היא להקה אגדית, באמת להקה שעשתה רוק מתקדם מפואר ומאתגר. התזמון של סיבוב ההופעות הזה הוא תזמון מעולה. חבל שהתבטל אבל אם ג'ון יבריא במהרה אולי עוד יצליחו לתכננן מחדש את סיבוב ההופעות לפני 2009 אבל זה אולי, שום דבר לא בטוח בעסק הזה.

אני מאחל לג'ון החלמה מהירה ושיס ימשיכו אחרי סיבוב ההופעות הזה לעשות עוד אלבומים ומוזיקה טובה כמו שעשו בתור הזהב של הרוק המתקדם.

אם דיברנו על להקות- פרשתי מהלהקה שהייתי בה. הם בני 13 לא מקצועיים, כולל המתופף שמצאנו, אז פרשתי. חוץ מ-2 פעמים לא נפגשנו יותר. אי אפשר היה לעבוד איתם, הם גם לא הכי הבינו ברוק מתקדם אבל זו לא הסיבה האמיתית כי אני הסברתי להם ולימדתי אותם. נתתי להם הרבה צ'אנסים, הם פשוט לא לקחו אותם. כשראיתי שלא איכפת להם, שהם לא רוצים בכלל להפגש ומחפשים כל הזמן תירוצים ושאני הוא היחיד שאכפת לו ואני היחיד שיודע לנגן נורמלי מבינינו- פרשתי.

אני לוקח את העניין הזה ברצינות, אני רוצה להקה להתאמן איתה. לבד זה לא שווה, לבד אתה משפר רק את הטכניקה שלך ולומד שירים. בינינו- כמה אפשר לעסוק רק בטכניקה ולנגן פה ושם שירים? טכניקה זה חשוב אבל גם צריך להשתמש בה מתישהו. לא רק לנגן שירים של אחרים אלא גם ליצור שירים משלך.

אני רוצה ליצור שירים עם להקה כדי שלא יהיו רק תפקידים של גיטרה אלא כדי שזה יהיה ממש יצירה שלמה של רוק מתקדם עם קלידים, תופים ובאס. אפשר ליצור מלא דברים שאתה בלהקה והרעיונות זורמים חופשי. הרעיונות אצלי בד"כ תקועים וקשה לי להוציא אותם החוצה או שפשוט קשה לי לכתוב יצירות ושירים משלי. מן מחסום כתיבה שכזה. אני יודע שבלהקה זה לא ככה. כשאני עובד עם אנשים אחרים כל אחד זורק רעיון ואז זה עובד הכל זורם. כבר יצא לי להיות במספר הרכבים וככה עבדנו מעולה ולא היה איתם מחסום כתיבה כמו שאני לבד. אני מאמין שאחרי שאני אעבוד עם להקה אז המחסום כתיבה האישי שלי יעלם, זה הכל בראש סה"כ.

דעה אישית על הנושא: אני לא אוהב את המוזיקה של ההרכב החדש של קינג קרימזון, זה שמבוסס על ההרכב משנת 1981. כיום הם מכנים את הסגנון שלהם Nu-Metal (בדקתי את הנושא- אין קשר בכלל למה שקינג קרימזון מנגנת היום לבין נו-מטאל אמיתי כמו לינקין פארק, לימפ ביזקיט וכו') והוא רחוק מאוד מהסגנון הקודם שלהם משנות ה-70. לא הייתי קונה כרטיס בשביל לשמוע את המוזיקה שהם ינגנו אבל הייתי קונה כרטיס בשביל לראות את האנשים שעושים אותה כמו רוברט פריפ, אדריאן בלאו, טוני לוין וכו'. אנשים ענקיים ששווה לקנות בשבילם כרטיס להופעה. במיוחד על רוברט פריפ- עליו הייתי קונה גם 10 כרטיסים (=

ששמתי לב שבמחשב שלי יש רק מוזיקה- 80% רוק מתקדם D: וכל השאר רוק/מטאל/ישראלי קצת/ טיפה ראפ ופופ וכו'.

אין לי משחקים בכלל. תכלס לא משנה לי, גם ככה אני כל הזמן הולך לנגן, רואה טלויזיה או סתם יוצא החוצה עם חברים. על המחשב אני בד"כ רק אם אני רוצה לשמוע מוזיקה, או להתאמן עם הגיטרה והמחשב ביחד, לדבר עם חברים או פשוט- לכתוב כאן עוד פוסט על רוק מתקדם בשבילכם (=

סוף שבוע רגוע וחג שמח לכולם,

איש הרוק המתקדם.