אחרי כל מה שעבר עליי היום, הרגשתי צורך לפרוק את זה בכתב.

לא כל יום שומעים מהמשפחה , שכולם שונאים אתכם. לא כל יום שומעים, שהוריכם לא בטוחים שאתם ילדיהם.

זה לא שלא הרגשתי ככה גם בלי לשמוע את הדברים אבל עצם זה שהם נאמרו בישירות כזאת גרמה לי לדמוע. והתאפקתי לא להראות שאיכפת לי.

אם אתם תוהים לגילי אז מעבר לגיל הבגרות. 

תמיד שמעירים הערות כנגדם, אני נוטה להגיד "יש יותר גרוע". אבל האם יש?

השנה הספקתי לעוף מהבית לא בשל כורחי, כמעט להירצח בידי אחי ולעבור לגור עם בן זוגי שאפילו שנה אנחנו לא ביחד בגלל המצב העדין. לא הסתדרנו עם הדירה הנוכחית וחזרתי להתגורר אצל סבתי, כמובן שמדובר במצב זמני ואני לא אשאר כאן מלבד מספר שבועות.

הינה השנה החדשה בפתח ואין לי עם מי לחגוג אותה.

האמת, אני גם לא רוצה. 

כל שנה שחגגתי עם מי שחשבתי שהם בני משפחתי, היתה שנה איומה. לא היה ערב אחד שכולנו ישבנו יחד ולא רבנו.

אני הרי יודעת שעבורם אני הכבשה השחורה במשפחה. בלי שום סיבה.

המצב הוא שכולם נגדי.תמיד. לא אשקר, הרהרתי פעמים רבות, הייתכן ואני לא רואה את הדברים כפי שהם? יכול להיות שאחי צודק ועליי למות? יכול להיות שאני טועה ואחי צודק במעשיו?

"כולם שונאים אותך" מילותיו של אבי, עדיין מהדהדות בראשי. האירוניה שאני נותרתי שפויה. איני שוקלת בשום אופן להתאבד, או לחילופין להיכנס לדיפרסיה או לדיכאון. אני מאמינה שה' יעשה עמם דין, ואכן הוא עושה.

אימי בטוחה שאני מאחלת לה דברים רעים, ואף סבתי מכנה אותי 'מכשפה'. רק אם הם היו יודעים כמה פרקי תהילים קראתי לשמם, לילות בכיתי ולא נרדתי וביקשתי שהשם יגן עליהם. אני כמובן עשיתי הכל בפרהסיה ואיני מתיימרת שידעו. אבל עצם המחשבה שצצה בראשם שאני רוצה לפגוע בהם. איזה מין אמא חושבת שהבת שלה רוצה שיגרם לה נזק? ישבתי איתה ימים ולילות כשהיא עברה ניתוחים בבתי החולים. קילחתי אותה, האכלתי אותה, הלבשתי אותה. והינה ההוקרה.

לא עובר יום שאני לא תוהה מדוע אני "זכיתי" למשפחה כזאת בעוד אחרים זכו במשפחה נורמטיבית.

מיותר לציין שאיש לא יודע מה קורה במשפחה שלי. מלבד המעגל הפנימי שלנו. מיותר לציין שעבורם אני אשמה והם לא רוצים שום קשר אליי.

אז מדוע כשעזבתי את הבית הם התחננו שאחזור? וכעת שחזרתי זמנית המצב אף החמיר. מה הם רוצים ממני??