מי לא התנסה בדחייה? והכוונה היא לא ללחם ירוק שדוחה כל אדם אלא דחייה שקיבלנו מאדם אחר.
שמתי לב בזמן האחרון שלפחות אצלי קיימים מאין מנגנוני הגנה. כאלה שיצרתי סביבי כדי לשכך כמה שאפשר את הכאב הצפוי. אז קשה לי לדבר על רגשות, וקשה לי לסמוך על אנשים ולדבר איתם, וקשה לי לשתף מה אני מרגיש כלפי אנשים אם אני לא בטוח שהם מרגישים גם ככה.
לפעמים ברור לי שזה עומד לטובתי אבל לפעמים אני חושב שזה גורם לי להישאר מאחור. גורם לי לקפוא ולא לצבור אומץ- שיכול להביא לבאסה אולם יכול באותה המידה גם לגרום לאושר. ואולי הפחד מדחייה נובע בחוסר ביטחון עצמי? אולי אני לא מספיק יפה, רזה, חלק, שרירי, נערי? אולי אני לא מספיק כמו כולם?
מוזר לי לחשוב שאין לי מספיק ביטחון עצמי, כי כל מי שמכיר אותי יודע שאני בטוח בעצמי. אני לא מתבייש בעצמי ואני גאה במי שאני. אבל לאחרונה אני מרגיש כאילו זה שיש לי ביטחון עצמי גבוה לא עוצר את החברה להסתכל עלי בבוז. וזה די נמאס, נמאס לי להילחם עם כולם על מי שאני.
ואולי מדובר פשוט על הפחד להיפגע. על הפחד לפתוח את החומות ולהכניס אדם זר ולגלות שמדובר על סוס טרויאני שמבקש לפגוע ולא ללטף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
