אמנם אני לא כותבת הרבה וספק אם מישהו בכלל קורא את זה, אבל הכתיבה היא התרפיה הפנימית שלי. היא עוזרת לי לנקות מתוך תוכי את החלקים שהביקורת העצמית לכלכה הכי הרבה, בעזרתה אני אוהבת את עצמי.
בזמן האחרון יצא לי לחשוב לא מעט על אהבה עצמית.
האם אהבה עצמית משמעה נרקסיסטיות? או שמא היא השלמה פנימית עם מה שאלוהים נתן לך? האם היא דרושה לנו כבני אדם כדי להפוך לטובים יותר, או שהיא תהרוס את הקשרים שלנו עם העולם כשנחשוב שאנו הטובים ביותר?
השאלות האלו עלו בי כמו מים שוצפים, בגלל העובדה הפשוטה לכאורה שהתחלתי לאהוב את עצמי.
פתאום לא הרגשתי כל כך שמנה, או מכוערת, או לא קשורה- באורך פלא הרגשתי רזה, יפה וקשורה לחברה. ואז התחלתי לפחד. האם אני הופכת לנרקסיסטית? האם אני נהיית שחצנית וגאוותנית?
תגידו מה שתגידו, תחשבו מה שתחשבו. לדעתי אהבה עצמית היא אחד הדברים החשובים ביותר לאדם, הרבה לפני שהוא מתחיל ליצור קשרים עם העולם החיצוני. קודם כל, להרגיש אהבה עצמית. להיות שלם עם מי שאתה, עם תובנה חשובה שאתה לא מושלם, אבל אתה מי שאתה. זהו ה'אני' הזה, שכל הזמן מדברים עליו ומנסים למצוא אותו בדרכים הרוחניות והפופולריות האלה. אין כל צורך בסדנאות, במורים להשלמה עצמית ובכל מכוני הכסף הענקיים האלה שמכסים את עצמם במעטה של רוחניות- צריך ללכת עם הדרך הפשוטה שאדם בוחר בטבעיות, כי לכל אחד יש צורך לאהוב את עצמו.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
.. מישהו עמוק היום :) .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: