הרהורים של לוחם

כשאני שוחה עמוק בזיעה של עצמי בקד"ר מס' לא יודע כמה לש.ג וחזרה קשה להבין מה אני עושה פה, מה אני מתעלל בעצמי כשיכלתי להיות איזה פקיד בקרייה.
והאמת שבאותו רגע באמת שאין אף סיבה, אני גמור מעייפות, הרגליים כואבות, הסמל צועק עליי, עוד לא הספקתי להסדיר תנשימה וכבר צריך לצאת לספרינט נוסף.
אבל לפעמים מגיעים רגעים שמפצים על הכל, כשאתה באמצע מסע ושומע חבר צועק וקורא בשם שלך שתבוא לעזור לו כי הוא כמעט מתמוטט, כל הכוחות חוזרים אליך ואתה מצליח לסחוב אותו בעלייה שבעצמך לא חשבת שתשרוד.
ולכל יום כמובן יש סוף יום, והגוף נרגע, והחשיבה מסתדרת, ואז אפשר להבין מה אתה עושה פה, אתה עושה את הדבר הנכון, מגן על האנשים, המשפחה, החברים.
ועכשיו אני עייף למען המולדת, הרגליים כואבות למענה, אפילו החתכים ברגליים נראים לי חשובים.
בטח מחר תחזור השביזות אבל בנתיים - יש רק גאווה

כבר 3 בלילה, קר פה בעמדה, אני רעב, עייף, את לא מתארת כמה עייף, האפוד כבד, הנשק קורע את הצוואר, לפחות אי הנוחות עוזרת לי לשמור את עצמי ער.
את בטח ישנה עכשיו, ובטח כבר מזמן שכחת אותי ואת כל מה שהיה בינינו, את עדיין עם החבר שלך, הג'ובניק, שמעביר תשירות שלו בין הבית לעזריאלי בזמן שאני מעביר את שלי בין שמירות לקרב מגע.
את צריכה לדעת שכבר הרבה זמן שאני לא באמת אוכל, לא ממש ישן, רק נושם וחושב עלייך, יוצא לי לפעמים לחלום עלייך, על מה שהיה ומה שהיה יכול להיות.
להכיר בחורות זה כבר מזמן לא מה שהיה פעם, כי אף אחת מהן היא לא את.
אז בנתיים תשני נסיכה, את לא יודעת, אבל אפילו עכשיו כשאת איתו, אני עוד שומר עלייך, מרחוק, אבל עדיין שומר, אולי את חולמת עליי מי יודע, אבל זה לא חשוב, העיקר שהלילה יעבור בשלום לשנינו, ולכולם.