חצי שנה עברה מאז העידכון האחרון, וחשבתי שאני פשוט אתחרפן בלי הבלוג אבל מסתבר שזה דווקא היה לטובה, הרגשתי ממש הקלה עם זה שלא הייתי צריכה לשפוך את הרגשות שלי רק בדף ולא פנים מול פנים.
עבר כול כך הרבה זמן ואני מרגישה שאני באמת התבגרתי, אבל איך שהוא אני אף פעם לא אמצא את הסוף הוורוד שלי, תמיד חייב להיות משהו שיהרוס, ועד לפני שבוע הבנתי שאני זאתי שגורמת לזה להיות ככה, אני זאתי שלא מקדישה את כול כולי למשהו שחשוב לי.
אני לא יודעת מה אני מרגישה אליו, אחרי הכול עברנו כול כך הרבה, אבל אחרי שהוא הלך אני מרגישה כאילו משהו חסר פה, חסר את המילה "אנחנו" ועכשיו זה רק "אני".
הוא אמר שהוא עדיין אוהב אותי, אבל עם הכול, אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו, אבל מה שבטוח הוא כול כך חסר לי.
הוא מתעלם ממני כאילו אני עשיתי לו משהו, והזונה הזאתי שקוראת לעצמה "חברה" מתחילה איתו כאילו אני לא נמצאת לידה.
הייתי טיפשה, הייתי צריכה להיות איתו כשהיה לו קשה, כשהוא רצה אותי לידו, אבל הייתי אטומה מדי כדי לשים לב לזה, אז הוא הלך לדבר איתי, והוא ניסה שאני אשתנה, אבל מי כמוני יודע שאני לא משתנה בגלל האגו שלי?! לפחות למדתי כמה דברים בשביל הקשרים הבאים שיהיו לי... אני מקווה
אז חזרתי לשיגרה, והחיים לא כול כך נוראים, אולי אפילו גם וורודים :]
חן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: