מהשנייה הראשונה, כולם אמרו לי שזו לא אשמתי.

כולם הזכירו שוב ושוב שתמיד הנפגעת מרגישה אשמה, אבל שזה רק תהליך פסיכולוגי מעוות כלשהו, ושאני חייבת להבין שזו לא אשמתי אלא אשמתו המוכחת בלבד.

אז אמרו!

לא משנה כמה חפרו לי, וכמה פעמים שיננתי את המשפטים האלו, כלום לא עזר.

אלף מילים לא יחפו על מעשה נתעב אחד שלו.

והתחושה? התחושה היא עדיין אותה תחושה.

עדיין הרגשתי שאני מטונפת,

עדיין הרגשתי מחוללת ומזוהמת,

עדיין הרגשתי שהפקרתי את עצמי,

עדיין לא הבנתי איך לא הגנתי על עצמי,

ואיך נתתי לכל זה לקרות?

ואיך לעזאזל בכלל הגעתי למצב הזה?!

ואיך, ואיך,ואיך?!

וכמה מחשבות,

כמה רגשות,

כמה שנאה, 

וכמה יאוש...

כמה כשלונות, 

וכמה אכזבות,

וכמה כעסים,

וכמה הדחקות?? לעזאזל! כמה?!

חשבתי כבר שאני עומדת להתחרפן לגמריי.

או לייתר דיוק, אם נודה באמת,

כבר איבדתי כל קו שפיות אפשרי שעוד הצלחתי להחזיק ולשמור אצלי.

אבל אתה יודע איתי?

היום, אחריי תהליך שנמשך יותר מעשור, אני מסוגלת סוף סוף להגיד "הרגשתי מטונפת" ולא "אני מרגישה מטונפת".

סוף סוף אני מסוגלת לשים את גוש הכישלון הזה שהוא אתה- מאחוריי.

סוף כל סוף אני מסוגלת לצאת החוצה ולצרוח לעולם:

אני מי שאני

וטוב לי עם זה!

תקבלו אותי ככה?לא תקבלו אותי ככה?

תעשו מה שתעשו!

אבל אני הולכת לחיות את החיים שלי,

בלי לתת לאף אחד להרוס לי אותם יותר!

כי כן איתי,

מספיק גרמת לי עשור שלם לחיות בתחושה שאני מחוללת וזו אמשתי.

מספיק גרמת לי להאמין שרק בשביל זה נועדתי.

מספיק גרמת לי לחשוב שאני לא שווה שום דבר ושכל זה הגיע לי.

כי היום, אני יודעת להגיד שהגוש כישלון שהרגשתי שאני, הוא בעצם הגוש כישלון שהוא אתה שפשוט היה תקוע בתוכי הרבה-יותר-מידי-זמן.

כי זה לא שאני מטונפת,

זה שאתה טינפת אותי.

וזה לא שאני חרדתית,

זה שאתה לימדת אותי שיש לי ממה לפחד.

זה לא שאני מכוערת,

זה שאתה הראית לי שאין לי סיבה לאהוב את עצמי.

וזה לא שאני חסרת ביטחון עצמי,

זה שאתה עיוורת אותי. גרמת לי להאמין רק בדברים הרעים שבי.

אז מחר איתי,

לא אכנע לך כמו בכל בוקר בעשור האחרון.

מחר אלך עם מכנס קצר- כי אין לי יותר מה להסתיר מהעולם.

מחר אלבש עגילים- כי מגיע לי להיות יפה גם בשביל עצמי ולא רק בשביל אחרים.

מחר אלך במסדרונות בית הספר כשאני יודעת שאני מוצלחת. ולא אלך עוד את ההליכה המגומגמת וחסרת הביטחון שהענקת לי.

כי מחר,

אני פשוט אקום בבוקר,

ואדע,

שמהיום,

אפשר סוף סוף להתחיל לחיות.

בלעדיך.

וזה לא שעכשיו הכל הולך להיות טוב.

אני לא משלה את עצמי יותר שעכשיו פרקתי, אז הכל מושלם.

אני יודעת שעוד יהיו ימיים רעים,

אני יודעת שעוד תחזור התחושה של הג'יפה והזיהום העצמי,

כי סך הכל, הכל נשאר אותו הדבר;

עדיין קשה, עדיין רע,

עדיין יהיו ימים חלשים, ועדיין אצטרך תמיד להיות עם יד על הדופק ולשמור על עצמי.

אבל דבר אחד השתנה איתי,

וזה,

שעכשיו, 

סוף כל סוף הפנמתי

שזה הכל באשמתך, ולא באשמתי.

וזה ,איתי, עושה את כל ההבדל.

ועכשיו ילד,

אם יורשה לי,

אני הולכת להתקשר לחברה שלי לאחל לה לילה טוב..

כן, לאותה חברה שאוהבת אותי ואני אוהבת אותה.

ואותה חברה שנוגעת בי כי בא לה, ולא כי הכריחו אותה;

מה שאתה כנראה, לא תחווה לעולם.

חחח אפס.