נוף מהאוטובוס בדרך חזרה מביהס. כל הצבעים כל כך רכים ופסטלים ואיתי הם מדברים על מלחמה. אקט של הלחמה. בין בני אדם לדם, בין לבד להוויה לעיתים הלוויה. והם מקריבים למען המכונה הישראלית המשומנת היטב, כור ההיתוך ההומני (התקווה) המסורתי שלנו, מכונת הקולקטיב המרשימה. צהל.
וידוע מדוע היא משומנת, מורכבת היטב בדבק שחזק מכל מה שראיתם עד עכשיו, יותר מדבק שלוש שניות, דבק שישה מיליון. אבל חכמים וטובים ממני (נעמיד פנים שזה אפשרי) וגם אני ואולי גם אתם קצת הרגשתם. הדבק אוזל. צריך סופר גלו חדש. אנחנו פשוט לא יכולים להמשיך לחיות פה ולהקריב פה רק מתוך הידיעה שנמות בכל מקום אחר.. הדבק שלנו מתפורר.
אז לפני עשר דקות עמדתי בצפירה. וכמו תמיד אני נתתי לצליל לחדור אליי ולסובב היטב היטב את גלגלי החשיבה והרצתי במח דברים בעלי תוכן סודי ועל כן לא אפרט אותם כאן. אבל בתמורה אני רק רוצה לדעת, עם דמעות ששפכתי ודגלים שתליתי וחולצות לבנות מגוהצות שנטמעתי בתוכן בתוך ההמון-
לאן?

מי אני אמורה להיות? איזה בנאדם הם רוצים שאני אצא מתוך המכונה? מה נכון? מה אמור להיות מתחת למדים? 
הבכי שלי בטקסים בשנתיים האחרונות, הוא בכי שקול ולא בכי של שכול כי אנחנו פשוט הולכים כמו עיוורים ומגששים באפילה ומתגייסים ב18 ומזדיינים כבר ב16 וערכים הם כבר לא נחלת הכלל אלא מסתבר שעולים הרבה כסף. ואל תאשימו את הנוער, אל. אנחנו נהדרים. אתם חינכתם אותנו ואנחנו נהדרים. נכון, אנחנו אחוזי תזזית ואוחזי סמארטפונים, אבל אנחנו רוצים ומחפשים כאן משהו טוב. משהו טוב לחיות למענו. נאבדים, חושבים שנמצא בדרום אמריקה ובסוף מוצאים אותנו. שם. תנו לנו קצת מסעדות פסט פוד של מזון לנשמה ותראו כמה טוב יצא לכם מזה. תגרמו לנו לחשוב.
אף אחד לא מורה כיוון ואף אחד לא מרים את הכפפה ואף אחד גם לא תופס פיקוד באמת כי כדי לתפוס פיקוד צריך לתפוש מה קורה כאן. ובחיי שככל שאני קוראת את 'נוילנד' אני רוצה להיות הבנאדם הזה אבל גם בי יש פחד מהערעור הזה של הקונצזנוס. מחינוך של שנים על סרטי בורקס. אני מפחדת שזה יחתוך את הענף שאני ואתם יושבים עליו ומנפנפים. ויש את הדם שלהם שאמור לצוות את החיים שלי, או אולי עוד מתים? כי אני לפעמים באמת תוהה אם אנחנו מתבלבלים. מקדשים את המוות או את המתים?
אולי קשה לכם כרגע לראות מבעד לשירים המרגשים ומגש הכסף ושאר טקסטים קדושים, אבל החזון הציוני מתבוסס בדמי ימיו. ואנחנו לא רוצים להתעורר מאוחר מידי. הם מתו. הם מתים. המשפחות שלהם מתות מבפנים. בואו לא נהפוך את כל זה לסתמי. בואו נפסיק לתפוס חניות נכים ונתחיל ללמוד. על עצמנו. על ההיסטוריה השפה הגלות המצרים הירושלים שלנו. בואו נעשה סדר. סדר פסח, נבין מי הרע התם החכם ולמה נותנים במה בהגדה לאחד שלא יודע לשאול.
ואולי צריך לשלם את המחיר הזה, גם אם הוא יעמיק לנו שאול.
כי זה באמת כואב לי מבפנים ואני מרגישה לבד כאן, כל הזמן רוצה לחיות באשליה שיש פה חברה סולידרית אבל אז אני נזכרת בשכונת הארגזים ובאוכלוסיית דרום תל אביב שאני לא מוכנה לתת לה להמשיך לחיות פה כי איבדתי אמון במין האנושי ובעולם אבל גם לא יכולה לשלח אותה למותה.
אז לסיום בקשה. שמישהו יקום. או שיעזור לי לקום. או שניהם.
כדי שתהיה לנו עוד חתיכת שמיים, ולא זאת שנשארת כשמסירים את מדברת יום הזיכרון ונשאר הפס הזה בצבע כחול צח עם עננים שכתוב עליו 'הסר והדבק'.
גל.