ההצלחה האדירה שאוונסנס נהנו ממנה עד כה, היא לפי המקימה והסולנית איימי לי, "מאוד מוזרה כשחושבים על זה. כמובן שתמיד חשבתי שאנחנו טובים מספיק - אני אוהבת את המוזיקה שלנו ואני אוהבת את הלהקה שלנו - אבל אף פעם לא חשבתי שזה יגיע לרמה כזו. לפעמים אני מסתכלת על פניי שעל עטיפת האלבום שלנו ותוהה אם זאת באמת אני".
זאת אכן היא, הווקאליות מלאת התשוקה של לי, בשילוב עם הכוחניות והאגרסיביות של הלהקה, עזרו לאלבום הבכורה Fallen למכור למעלה מ-12 מיליון עותקים ברחבי העולם, מלווה בלהיטים Bring Me To Life (מקום ראשון במספר מדינות), Going Under ו-My Immortal. מספר מרשים של פרסים באו לאחר מכן, כולל שני פרסי גראמי ב-2003: האמן החדש הטוב ביותר, ושיר הרוק הכבד הטוב ביותר, על Bring Me To Life.
הדרמטיות שטבועה בגישה המוזיקלית של אוונסנס - סוג של גותיות במכלול שיכולה להפוך לקטעי פסנתר ולריפים מפוצצים
בגיטרה - בבירור תפסה את העין את הציבור ברחבי העולם.
"אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים, ואני חושבת שרואים את זה; אנחנו בהחלט מנסים להכניס את זה למוזיקה שלנו", לי מסבירה. "היא אמיתית, כנה ומקורית. אנחנו לא מנסים רק למכור תקליטים, זה בא מהלב. של כולנו".
הסיפור הופך לאף יותר מדהים כשמסתכלים על ההתחלה הצנועה של הלהקה: לי וחברה להקמת הלהקה בן מודי החלו לכתוב ולהקליט ביחד בבית הוריהם אחד של השני, ורק שכרו מוזיקאים שיבצעו אותם מספר פעמים בשנה.
"זה היה מוזר לצאת לסיבוב ההופעות הראשון שלנו", היא נזכרת. "לאף אחד לא היו ציפיות, ועשינו מספר הופעות במגרשי סקייט, לפני כאילו, 10 אנשים - זה היה די מצחיק. אבל לקראת סוף השבוע היה כל פעם שינוי עצום, ולקראת סוף החודש ניגנו לפני מאות אנשים - ובקיץ שעבר ניגנו לפני 50,000 אנשים בגרמניה".
ההכללה של Bring Me To Life בפסקול של Daredevil (יחד עם My Immortal) עזרה לעניינים להתגלגל. הבקשות לשיר ברדיו החלו להתקבל בכמות מסחררת. "ככה זה הופץ ברחבי הארץ, וברחבי העולם", לי נשמעת נלהבת. "זה החלק האהוב עליי בכל הסיפור - זה קרה לא בגלל שהכניסו אותנו בכוח לתודעה של אנשים, אלא שאנשים מצאו את הלהקה פחות או יותר בעצמם. מה היינו בלעדיי המעריצים? כלום".
אוונסנס שילמו את החוב עם לוח זמנים רצחני של הופעות. "לראות חלק מהדברים שהייתה לנו האפשרות לראות היה מדהים..למרות שלפעמים אתה מרגיש 'כל כך קרוב אבל כל כך רחוק' ", לי צוחקת. "היינו בניו זילנד וחשבנו שתהיה לנו הזדמנות לראות את יער הגשם, אבל היינו צריכים לעשות את ההופעה. לפעמים ראינו פשוט חדרי מלון ממש יפים".
עכשיו לי וחבריה ללהקה מפנים את תשומת ליבם לכתיבת המשך ל-Fallen.
"אנחנו לוקחים את זה ממש לאט", היא אומרת. "Fallen הייתה יצירת אומנות אבל אנחנו לא רוצים לעשות את אותו אלבום שוב - מה הטעם? אנחנו רוצים שהוא יהיה חדשני ומקורי, כמו שקודמו היה. אנחנו כותבים בנפרד, וניפגש בקרוב ונתחיל לעבוד ביחד".
מצטרף אל לי, הבסיסט וויליאם בויד, המתופף רוקי גריי, והגיטריסט ג'ון ליקומפט הוא הגיטריסט החדש טרי בלסאמו, לשעבר בלהקת האלטרנטיב מטאל Cold, שהחליף את החבר להקמת הלהקה בן מודי לאחר עזיבתו באוקטובר 2003.
"טרי הוא חלום שהפך למציאות", לי נלהבת. "הוא בחור מגניב ונינוח שכולנו היינו חברים איתו. הוא מוזיקאי מדהים, כותב נהדר, ובחור של 5 כוכבים מכל הבחינות. אני אוהבת אותו המון - אין דרמה, זו יותר חגיגה מאשר מאבק".
דבר קבוע בגישה של אוונסנס יישאר העבר של לי במוזיקה קלאסית; אחרי שבילתה 9 שנים בלימודי פסנתר קלאסי, היא לא מתכוונת להפנות לזה גב עכשיו.
"מה שאני מביאה ללהקה הוא הרעיון והרגש של העניין הרומנטי/קלאסי/תזמרתי - המיתרים, המקהלה, קולות הרקע השמימיים, והפסנתר", היא אומרת. "הלהקה מביאה את הרוק - הגיטרה והתופים. ביחד אנחנו יוצרים משהו מאוד מקורי".
מתוך