ידידים זו לא רק מילה.

פרק 11

"שכחתי אצלך את הפאלפון שלי!" אמרה אורית בעודה נכנסת לחדרה של אלה.

היא עצרה המומה בעוד הדלת פתוחה.

דור נכנס ובהה בהם.

אלה זזה מג'ניה בתנועה חדה.

"אממ... כן... זה שם על השולחן..." אמרה אלה בעודה מסדרת את שיערה ונושמת בכבדות.

"ידעתי שיש ביניכם משהו!!!" צעק דור.

אורית לקחה את הפלאפון שלה והכניסה אותו לכיס.

"בוא כבר!!!"היא אמרה לדור ומשכה אותו משם.

"הפעם תסגרו את הדלת..." אמרה אורית וקרצה להם.

איך שהדלת נסגרה אלה וג'ניה פרצו בצחוק.

אלה פתחה את אחת המגירות והוציאה משם צרור מפתחות.

היא התקדמה לכיוון הדלת.

"הפעם, אף אחד לא יפריע לנו..." אמרה ונעלה את הדלת בעודה מחייכת חיוך זומם.

אור רץ אחרי אמילי עד שהגיעו לביתה.

ליד דלת דירתה היא עצרה כדי להוציא את המפתח.

דמעות זלגו במורד לחייה והיה לה קשה לדבר.

היא ניסתה להכניס את המפתח לחור המנעול אבל ידיה רעדו והיה לה קשה.

באותו רגע אור השיג אותה.

"אמילי עצרי! אמילי!!!" הוא התנשף בכבדות.

היא פתחה את הדלת במהירות וטרקה לו אותה בפרצוף.

היא נשענה על הדלת והחליקה במורדה עד שהגיעה לריצפה.

ואז היא נתנה לדמעותיה לזרום.

באותו רגע אור נשען על הדלת מהצד השני,

והחליק למטה עד שהגיע לריצפה.

"אמילי.... אמילי אני מצטער!" צעק לה מעבר לדלת.

"אני מבין שהייתי צריך לספר לך אבל לא הייתה לי הזדמנות...." אמר והיא לא ענתה.

הוא רק שמע אותה בוכה מעבר לדלת.

"אמילי.... אני מבקש, תנסי גם את להבין אותי! אני נשבע לך, אני לא מרגיש כ=ל=ו=ם כלפי נוי! כלום! היא בסך הכול האקסית  האקסית שלי!" המשיך אור.

"כן וזה שצירפתת אותה מול כולם זה סתם נכון?! פשוט כי בא לך נכון!?!?" צעקה לו מצדה השני של הדלת בקול חנוק מדמעות.

"אמילי אני מצטער! זה לא יקרה שוב! אני מבטיח!" הוא אמר.

הוא שמע אותה קמה ומכניסה את המפתח לחור המנעול.

הוא קם.

היא פתחה את הדלת וקפצה עליו בחיבוק.

הוא חיבק אותה חיבוק חם ונתן לשאריות דמעותיה להיספג בחולצתו.

"מבטיח-מבטיח בטעם אבטיח?" שאלה בקול תינוקי ומחתה את הדמעות בידה.

"באיזה טעם שתירצי..." אמר וחייך.

הם נשארו כך, מחובקים בפתח הדלת המון זמן.

"וחוץ מזה אני... אני..." התחיל לומר, והיא שמה לב שקשה לו.

"אתה מה?" זרזה אותו.

"אני אוהב אותך..." לחש לה והמשיך לחבק אותה.

"גם אני אוהבת אותך." לחשה לו בחזרה.

"אמילי?" שאל לפתע.

"כן...?" פנתה אליו.

"את רוצה להיות חברה שלי?"

הוא ישב על מיטתה והיא התיישבה עליו.

"אלה....אני כלכך נהנה איתך.... יש רגעים שהייתי רוצה שימשכו לנצח..." לחש לה ג'ניה.

"מאיפה לך לדעת? אתה בקושי מכיר אותי.... אולי אני בנאדם רע?" לחשה לו חזרה בתשוקה.

"אני מרגיש אותך. את בנאדם טוב... את בנאדם מושלם...." לחש לה בתשוקה והשכיב אותה על מיטתה.

"אני אוהבת אותך..." לחשה לו והתנשפה קלות.

"גם אני אוהב אותך..." לחש לה בחזרה והתנשף קלות גם הוא.

הוא החל לנשק אותה נשיקות קטנות על שפתיה.

לאט לאט זה הפך לצירפות.

ואז הוא החל לגלוש לצווארה.

הוא נישק את צווארה, את כתפיה, וכשהחל לחתור יותר למעטה, היא עצרה אותו.

"עד כאן... תזכור שאנחנו רק ידידים..." לחשה לו.

"נוי... אולי תעזבי אותם? יש עוד אנשים בעולם! למה את חייבת להפריד דווקא בין אור ואמילי?" שאלה מעיין.

"במקום לשאול שאלות דפוקות לכי ותביאי לי משו לשתות!" אמרה נוי בחוצפה והתיישבה ליד המחשב של מעיין.

מעיין יכלה לומר לה משהו בסגנון של "לכי תביאי לבד, מה, אני משרתת שלך?" אבל במקום זה היא פשוט יצאה מהחדר בשתיקה והלכה להביא קולה.

בזמן שמזגה לנוי כוס דייט קולה עם 3 קוביות קרח, כמו שנוי אוהבת, היא חשבה לעצמה שזה לא אמור להיות ככה.

היא לא אמורה לשרת את נוי כל החיים שלה.

נמאס לה להיות שפוטה.

אבל היא לא יכלה לעשות עם זה כלום.

בזכות נוי הגיעה למעמד הגבוה הזה בחברה,

היא לא רוצה חרם.

זה מאוד חשוב לה.

היא עלתה בחזרה לחדר בעודה מחזיקה את כוס הקולה בידה.

היא הגישה לה את כוס הקולה.

"את רוצה לומר לי שאת בצד של ה....ה....כונפה הסתומה הזאת!?" שאלה נוי ושתתה מהקולה.

"אני לא בצד שלה פשוט.... חושבת שכל זה סתם.... לא ייצא לך מיזה כלום...." אמרה מעיין בשקט.

"מה אמרת!?!?!?! לא ייצא לי מיזה כלום!?!!? חומד, נוי - תמיד מצליחה במשימתה. לנוי - ת=מ=י=ד הכול מצליח! ותמיד הכול יוצא! תראי שאני אשיג אותו! תראי!"צעקה עליה נוי בהתנשאות.

מעיין פשוט השפילה מבטה בשתיקה.

היה לה כלכך חבל.

עוד זוג יפה נהרס בגלל נוי.

והיא, לא יכולה לעשות כלום כדי לעצור בעדה.

"איך אני יכולה לסרב למבט כזה?" שאלה אמילי וחיבקה אותו חיבוק מוחץ.

"אני אוהב אותך..." אמר לה בשקט.

"ואני אותך..."אמרה לו חזרה והכניסה אותו לביתה.

"אני לא מתכוון ללחוץ עלייך.... כשתיהי מוכנה אז תיהי מוכנה..." אמר ג'ניה וירד ממנה.

"אני שמחה שאתה מבין אותי..." אמרה לו וסידרה את חולצתה.

"אבל בכל זאת.... אולי נהיה חברים וזהו? אני אוהב אותך... את אותי... למה סתם למשוך את הזמן?" הוא הביט היישר בעיניה.

"כן אתה צודק.... בסדר..." אמרה והם שתקו.

אחר כך הם דיברו ולבסוף אלה ליוותה אותו הבייתה.

בדרך חזרה לביתה היא דיי התחרטה על כך שהסכימה לו.

היא לא רצתה חבר עכשיו.

היא הרגישה כאילו תקעו עליה טבעת ותלו עליה שלט "תפוסה".

זה לא היה לה נעים.

אבל היא לא רצתה לחשוב על זה.

לא רצתה לחשוב שלילי.

אחרי הכול, היא אדם אופטימי ולא רצתה לשנות זאת.

המשך יבוא.

שלכם,