איזו מן שלווה...

אני לא מסוגל יותר. אני כבר רוצה להתרחק מהשגרה הזו. אני רוצה להתחיל בחיים האמיתיים איפה שהכל לא סובב סביב ציונים ואיחורים וחיסורים וכל הבולשיט הזה. אני לא מסוגל להיות במקום הזה יותר. ההורים אומרים לי שאני אתחרט על הכל ושאני אתגעגע לתקופה הזו ולתיכון ולחברים ולמורים ולציונים. אני ממש לא חושב ככה. למה שאני אתגעגע למקום שנתן לי רק חרא, למורים שרואים בי לא יותר מאשר גליון ציונים, למנהלה לא בדיוק סימפטית וליועצת לא בדיוק בריאה בנפשה. המחשבה שיש לי שם עוד שנה וקצת מעבירה בי חלחלה.

אני יושב שם לפעמים ברחבה, בקיץ, לבד, עם המוזיקה שלי, וחושב.

אני אוהב את השיחות שלנו. נכון שהן לא על הנושאים הכי משמעותיים בעולם ונכון שלפעמים יש ירידות קטנות כאלה אבל הוא מצחיק אותי, ואני אותו. הוא כלכך חכם שזה מפחיד. הוא מכיר את הארץ כמו את כף היד שלו, יש לו דעה פוליטית על כל נושא שבעולם בין אם זה השחיתויות בארץ לבין המשטר המדכא בקיבינימט... הוא יודע דברים, הוא מכיר אנשים, הוא יודע בדיוק מה לומר ומתי. לפני הנסיעה לפולין הוא שפך בפני את הלב שלו. את כל מה שמציק לו. את הדאגות והחששות שלו. כשהוא שם ידיים על הארון חשמל ונשען עליהם כל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותו. במקום זה שמתי לו יד על הכתף ואמרתי שיהיה בסדר. הוא לא האמין לי. אולי כי אני לא באמת האמנתי. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לשמוע אותו מדבר. להקשיב לקול שלו. חשבתי לספר לו אבל אז אמרו לי משהו שגרם לי לחשוב: למה? אם תספר לו מה כבר יקרה? כל מה שתהיה בשבילו אחר כך זה ההוא שאוהב אותי ולא יותר מזה, ותמיד יהיה את הלא נעים הזה שאתם באותו חדר או קרובים אחד לשני.

אבל אני חושב שתמיד יש את התקווה הזו שמשהו יקרה בסוף.

סיימתי אז זה, היום. אמרתי שאני מצטער. באמת. הוא לא האמין. הוא איחל לי בהצלחה, ואני לו. וככה זה נגמר...