הלוואי והייתי יכולה באמת לדבר איתך על כל זה, להגיד לך באמת מה אני מרגישה..
הלוואי והיית רואה את המכתב הזה.
אמא,
שנה עברה, מאז שכל זה קרה, מאז שהחיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה.
עכשיו? אני חזקה יותר, רגישה יותר, פגיעה יותר.
עשית כל מה שאת יכולה כדי לעזור.
לא הפסקת לתת הרגשה שאת שם בשבילי, אם אני רק צריכה.
אני סומכת עלייך בעיניים עצומות.
הרי, מי לא יהיה שם בשבילך אם לא אמא, על מי לא תסמוך יותר מאשר כל אמא?
היא זאת שתדאג לאינטרסים שלך ותגיד מה שנכון לא מה שצריך.
אבל בכל זאת, קשה לי לדבר איתך על זה, על מה שקרה לפני יותר משנה.
הכי קשה לי זה לאכזב אותך, לגרום לך לעצב בגללי.
וקשה לי, באמת שקשה לי בלו"ז הצפוף הזה, עם הלימודים, עם הריקוד, עם הכל.
עם כל החיים האלה.
ואני לא יכולה להפסיק, הרי אני מקור הגאווה שלך, אני כלום בלי זה.
אני אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם הזה.
ואני מצטערת על הכל, על כל הטעויות שעשיתי שאת אפילו לא יודעת עליהם, אלה שאני כלכך מתביישת לדבר איתך עליהם.
ואני מצטערת על כל הדברים שלא אמרתי.
על כל הדברים שעשיתי, או שלא עשיתי.
על ששתקתי.
אני מצטערת שאני לא יכולה לעשות כלום כדי לעזור לך.
ועל זה שאני לא יכולה לשנות, לחזור חזרה, לתקן.
הייתי עושה הכל כדי להחליט בדרך אחרת.
אני אוהבת אותך.
סליחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
א ל ה.
