אני, וכל השאר

אני לא יודעת למה אני כותבת, אני רק יודעת שאני צריכה לפרוק, איפשהו, אחרי דיי הרבה זמן. אני לא יודעת מה אני הולכת לכתוב, אבל מה שזה לא יהיה כנראה שלא תבינו. אז הינה זה קורה שוב, חוסר האונים הפאתטי שלי, אני כ"כ שונאת אותו, לא מבינה מה הוא עושה אצלי בכלל, אבל מה שלא יהיה ~ תודה רבה לאבא שהרס לי את קו המחשבה >< ~ זה עדיין חלק ממני וימשיך להיות חלק ממני עד יומי האחרון. אני לא יודעת למה דברים קורים, וגמם אם הם קורים למה דווקא לי? למה אני מפרשת את הכל בדרך אחרת, בדרך הכי לא נכונה יכולה להיות, למה אני לא מסכימה עם עצמי ועדיין, עדיין ממשיכה עם זה, למה אני מנסה להפסיק, ועד שאני מצליחה מישהו בא והורס, מחזיר הכל אחורה. אני ממשיכה לנסות, ממשיכה להאבק עם המחשבות שמישהו הכניס לי לראש, כי אני יודעת, אני פשוט יודעת, שאני, אני לא חושבת ככה. גם אם זה מישהו אחר, אני צריכה להתמודד וזה קשה לי, המחשבות יותר חזקות ממני. רק עכשו התאוששתי רק עכשו סיימתי הכל רק עכשו הבראתי מעצמי, ושוב הרסתי את הכל. כאב לי להחלים, להבריא ועשיתי את זה ועכשו אני הולכת להרוס שוב. אולי בעצם הכתיבה הזאת היא תחליף למה שיהיה אם אני לא אכתוב, אולי זה אמור לעזור, אולי אני שוב מחליפה את הכאב הפיזי בכאב נפשי גדול יותר?, אולי. מה שלא יהיה אני ממשיכה לכתוב רצף של מילים שאני לא ממש מבינה מה המשמעות שלהן, אני כותבת על הכתיבה שלי, אולי זה מה שצריך להיות בסופו של דבר, אולי זה באמת התחליף להכל אבל אני לא בטוחה, אולי אני אמורה לעשות משהו אחר עכשו, ואני לא יכולה לעשות אותו כי אני לא יודעת איך. אז אני ממשיכה לכתוב, ברצף, לא יודעת למה, לא יודעת מה אני רק יודעת שכשאני אקרא את זה אחרי שאני אפרסם זאת תהיה הפעם הראשונה שאני באמת אראה מה כתבתי. אז אני ממשיכה לכתוב, ממשיכה לפרוק הכל, ממשיכה להוציא כי באמת שמפה אני כבר לא יודעת לאן אני ממשיכה. אז איך אני באמת ממשיכה מפה? איך אני סוגרת את הכל? אני לא באמת יודעת, אבל אני רוצה להתנתק מכל מה שגורם לי להרגיש אני שונה, ולא שונה במובן הטוב. אני צריכה להפסיק עם הכל ולהתחיל להתמקד במה שטוב, אני בטוחה שיש, אני יודעת שיש, אני רק צריכה למצוא אותו, רק צריכה לחפש בתוך עצמי את המקום הזה. אני צריכה להתנתק, להתרחק, רחוק מהבית, רחוק מהמשפחה, רחוק מכל החברים, לפעמים אני גם חושבת שגם קצת רחוק מהחווה רק כדי לראות דברים בפרופורציות, אני פשוט צריכה ללכת למקום שקט, לא בחדר שלי, לא בבית שלי, לא בחווה שלי, לא במשפחה שלי, לא בעיר שלי, ואולי גם לא בארץ שלי, פשוט להתנתק. למצוא את עצמי, להבין את עצמי, להקשיב לעצמי, והכי חשוב, להיות שלמה עם מי שאני ומה שאני, להיות שלמה עם המחשבות וההחלטות שלי.

הגיע הזמן להקפיא את התהליך, לבטל את כל הפגישות, בלי פסיכולוגים, בלי יועצות סוציאליות, בלי קאצ'רים, בלי יועצות מתוסכלות של החטיבה, בלי כל זה, כל מה שגורם לי להרגיש דפוקה. אם אני רוצה לדבר עם מישהו אני בטוחה שהחברים הבאמת טובים שלי יעשו את זה הרבה יותר טוב מבעלי הסמכות, מהסיבה הפשוטה שהם באמת אוהבים אותי, מהסיבה הפשוטה שהם באמת מכירים אותי, מהסיבה הפשוטה שהם פשוט רוצים להקשיב ולא רק בגלל הכסף של ההורים שלי. זה מה שהופך אותם לאנשים הכי טוביםף להחברים הכי אמיתיים, לבעלי הסמכות הגבוה ביותר אצלי, אז אולי פשוט עדיף להפסיק הכל, לקחת חופשה, ואז?, מה יהיה אח"כ? אני לא יודעת, אבל אני יודעת שאח"כ יהיה יותר טוב, אח"כ אני אדע מי אני, ומה אני רוצה מעצמי, אח"כ אני אצליח במה שאני רוצה, מהסיבה הפשוטה שאני פשוט אדע מה אני רוצה.

משהו שכתבתי לפני כמה זמן,

ואולי זה דיי מסכם את החפירה שלמעלה..

חדר קטן-

ישבתי שם בחדר קטן
בלי יכולת לזוז
בלי יכולת לנשום

ישבתי שם בחדר קטן
בלי יכולת לחשוב
בלי יכולת לאהוב

שכבתי שם חסרת אונים
על מיטה כה קטנה
מצעים לבנים
והקירות שהביטו בי ישר בפנים
הם נראו כה קודרים
כה כהים

הייתי שם בלי רצון להיות
בלי רצון להחלים
בלי רצון להשלים

הייתי שם והדמעות עוד זולגות
דמעות מלוחות
הן עדיין שורפות

ישבתי שם והתחלתי לזוז
חזרתי לנשום
זה רק זיכרון
הייתי שם והתחלתי לחשוב
שבסוף יהיה טוב
עם רצון לאהוב

אולי  חזר  לו  קצה  של  אופטימיות  .

ישבתי שם,

הייתי עם עצמי,

חשבתי על הכל,

כל מה שהיה,

מה שעכשו,

מה שיהיה,

ואני רק זוכרת שבכיתי,

הרבה.

ישבתי מקופלת,

הייתי שקועה בתוך עצמי,

עם המחשבות,

הזיכרונות,

הייתי בתוך בועה,

בועה שהתמלאה בדמעות.

ישבתי חסרת אונים,

מקשיבה לעצמי,

ואולי לא באמת הייתי אני

הגוף השתתק,

המחשבות נעצרו,

הזיכרונות נעלמו,

רק הדמעות נשארו.

ישבתי משותקת,

ועשיתי הכל,

היד עברה שם,

כאילו סימנה קו,

שביל,

דרך שאולי תראה לי את האור,

והדמעות היו חלק מהכל.

שכבתי,

הכל היה מוכן,

הלב קפץ,

הגוף רעד,

והראש לא עבד,

אני לא זוכרת מה באמת היה,

מה באמת קרה,

אני רק זוכרת שבכיתי.

תודה לכל מי שהיה שם,

מי שהחזיק,

מי שתמך,

מי שעזר.

תודה לכל מי ששמע אותי,

את הצעקות,

את הבכי,

את הייסורים.

תודה לכל מי שהרים אותי,

כשהיה קשה,

כשהיה קר,

כשהיה חשוך.

תודה 3>

נכתב - 27/4/2009 14:41