את הצרות, אזרוק כמו אבן.

נזכור את אחינו ואחיותינו, את בתי העיר ואת בתי הכפר.

את רחובות העיירה, את הפונדק הבודד, את הישיש בקלסתר פניו,

את האם, את הנערה בצמותיה, את הטף! את הטף!

את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם, את כל עדת היהודים אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידיי הכורת הנאצי.

את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת.

את האישה שחיבקה תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו.

את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פטמת האם והיא כחולה וצוננת.

את הרגליים.

הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד.

והם ברי הלבב, והם פקוחי העיניים והם שהשליכו את נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע.

נזכור את היום! את היום בצהריו.

את השמש שעלתה על מוקד הדמים, את השמיים שעמדו גבוהים ומחרישים.

נזכור את תילי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.

יזכור אחיי את מתיו כי הנה הם מנגד לנו.

הנה ניבטות עיניהם סביב סביב, ואל דומי, אל דומי לנו, עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.

אחד היזכורים שיותר מצמררים ויותר נוגעים לי.

מחר נסע ללוחמי הגטאות.    אל תכנסו לזה יותר מדי. אתם תשתגעו, בדיוק כמוני.