שלום לכולם,
לא ברור איך פתאום מצאתי את עצמי פותחת בלוג ומפרסמת פוסטים. תיכף יאלצו אותי להירשם לפייסבוק ולשלוח לאנשים מתנות וירטואליות כתנאי קדם לפרקים נבחרים בסטטיסטיקה...
בכל אופן, אנסה לשתף אתכם בקצת בהגיגי הפילוסופיים, באירועים שגרמו לי להרהר ובקטעים שונים מספרים שגרמו לי לחזור אל אותה השורה שנית, ולעתים שלישית ולחשוב עליהם הרבה זמן אחרי אחרי סיום הספר.
אז אתחיל בספר שבעיני הוא חובה עבור כל אישה באשר היא (ועבור כל גבר שרוצה להבין מה מרגש בנות.. :) - "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט. אין ספק שזה אחד הספרים היותר טובים שקראתי. הספר מאיר את הסיפורים בתנ"ך באור אישי ועצוב וגרם לי לרצות לחזור ולעיין בתנ"ך שזנחתי מזמן. הוא העניק לי כח עצום שאני לא מצליחה להסביר את מקורו ומלווה אותי מאז.
אני רוצה לשתף אתכם בפסקה האחרונה של הספר שנגעה לליבי במיוחד-
"במצרים אהבתי את ניחוח הלוטוס. פרח הוא פורח בבריכה עם שחר, וממלא את הגן כולו בריח מושק כחול כבד כל כך, שנדמה כי אפילו הדגים והברווזים מתעלפים. בלילה עלול היה הפרח לקמול, אבל הניחוח נותר, הולך ונמוג, אך לעולם לא נעלם לגמרי. אפילו ימים רבים אחרי כן, הלוטוס נשאר בגן. חודשים יעברו ודבורה תרחף באקראי במקום שבו פרח הלוטוס, ותמצית ריחו תשוב ותשתחרר לרגע קצר, אך בלתי ניתן להימחות.
מצרים אהבה את הלוטוס כי לעולם אינו מת. וכך הדבר לגבי אנשים אהובים. דבר בלתי חשוב כמו שם עם שתי הברות, אחת גבוהה, אחת מתוקה יכול לסכם את אינסוף החיוכים והדמעות, האנחות והחלומות של חיי אנוש."
המשך יום טוב לכולם.
תקופת השינויים עדיין לא הסתיימה, אני עוד עלולה להתחרט.. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
