נוצתי כרוח הסתיו.

אבי אמר.

אמר תמיד כי חיי נתונים בלקיחה,

וכאשר יקחו-עליי לא לברוח.

אמר כי חיי נתונים באנשים,

ואנשים-טיבם לשכוח.

אבי אהב.

אהב לפרוס בפניי תוכחתו, כלחם-קידוש יהודי,

כשושן המותיר את החוח.

אהב לנגוס נגיסות גדולות ובשרניות

בחיים הממאנים לשכוח.

אבי ידע.

תמיד ידע לשתוק, אך במזיד,

מטיל מוראו, מזכיר בכח.

דממתו מצליפה בי תמיד-"אתה יהודי"

ועליי את פוילין לא לשכוח.

בדממה,מול סיפו של הלילה

כך נוטש הוא,מייתם,בעל-אוב,

ומותיר רק אותי בכמיהה

וברעב, משתוקק לאהוב.

***

זה הסוף,זה הקץ,זה הרגע

המותיר את נפשנו בפחד;

זה הגשם המקהה באחת

אהבה וכאב גם יחד.

היא נוטשת אותי בעצב

הנכתב בתכתיב הוויתה;

מה הטעם,אמרה,אם אינני

בקיא בנבכי נשמתה?

אם כך,מדוע אנו תמיד

לבושים בבגדי היומרה?

מדוע אין אנו מתפשטים

ונחשפים עירומים בסערה?

אהבתי מענה אותי כך

במין משחק ילדותי:

הוא אוהב אותה

והיא לא אוהבת אותי.

***

אילו הייתי יכול

לסכם;

להיות עמוק ולא מתחכם;

לסכם כך תמצית דיכאון מלבלב

ודאי הייתי כותב

דבר מהלב הדואב שנחמץ:

הוויתי

היא כמיהה ל

מיץ

תפוחים

חמצמץ.

זו היומרה בכאבי המאומץ,

בשקרים העולצים בלבי המאולץ,

שאינו משכנע את ראשה הרושם:

כך אומר, ואפול ערירי אך נושם,

והשאר יסורס בהווית האשם.