נוצתי כרוח הסתיו.

בפאתי העיר,בקץ הקרת,מסתתרת

הכמיהה לדבר שלא ניתן לשכוח.

ובשאון בית-קפה סואן בסאבי-התכתיבים

התאווה למין אשר יקהה המוח.

ובתוך תוכי,בעל-כרחי,כל מה שיש לי מסביב

הן שלל לוליטות המענגות ספק-אדם בלתי-עציב

אני חודר בבריחותי ושום דבר אינו יציב,

בעיר הזו משאת-נפשי היא רק לברוח.

אם לא אלמד הלילה שום דבר,אדע סופית

כי התשוקה היא ריקנות חסרת-מנוח.

רומנטיקה וכיסופים-לא אתעכב על אהבה,

אדע-כולם מונעים מהאדם לפרוח.

בעוד חודשיים,כשתבכי לי כי כל זה היה ברור,

בעירומי,כנוע,אהנהן-כי כן,היה ברור-

ואם היה ברור-כל המרבה לומר אסור

הרי הוא משובח בעיר צוברת כח.

יעלה ואני.

יעלה ואני סחטנו את הכל מן השני,

עד שהיא קמה וגנחה:"אני הולכת".

בדמדומי אהבתנו הזמנית אני מבין,

כי המהות באהבה היא התשוקה למין זמין,

והבגידה,השקר,הכמיהה להיאחז,להאמין,

הכל נחתם בברית-דמי הנענה בלי להזמין-

ומאז,

כשהם גומרים אותה גמירה של פיכחון,בלי להבין,

היא מחייכת.