נוצתי כרוח הסתיו.

התרופה המדעית

השכיחה ביותר היא

להפסיק לתת לאנשים

לגמור

לי

בפה.

התרופה המדעית

השכיחה ביותר היא

להגיד אפילו אני

טוב

יותר

מזה.

התרופה המדעית

השכיחה ביותר היא

פשוט

להפסיק

לאהוב

אותך.

אחרי שתגמרי
אינני מתכוון להגיד לך:

"היה נהדר".
רק בגלל

שזהו הדבר אותו

החברה רעבת-התכתיבים

ואת,שרעבת היותך

ציפיתן שאגיד

ברגע הזה.

אחר-כך נשתה

את מיצי תבערתנו,
אולי אפילו אגיד לך:
"אני אוהב אותך"-
אבל רק ביום הספציפי הזה.

ואולי אני אשכח לרגע

שלבד,

ואין,

וגם לא יהיה דבר

מלבד גמירות מתפכחות

לתוך הווית הכאב הזה-

אחר-כך,כצפוי,תזרקי אותי

מעולם הפרוזן יוגורט שלך-

תעברי לגבר משוכתב מתכתיבים

אבל אני אזכור בשבילך

את הלילה ההוא,איך גמרת לי

כמו ילדה קטנה במיטה ורק רצית

למצוא את עצמך

בתוך הרגע הזה.

***

אבי אמר לי תמיד

להיות עצמי.

אחר כך הוא צעק עליי

שאינני מצטיין במרדפים

ואינני נפרס על שולחן-השבת

כלחם לבן,נלבב מאותם

התכתיבים אשר אינם אני.

ועכשיו אני עצמי כפשוטך:

גומר על הפנים שלך

את כל השקר המיוסר שאת.

אבל את יודעת לעשות רק שני דברים:

לגנוח וללכת.

למה תמיד אני מצטער

על החמצת-היותי

כלוא בתוך איברים מנוונים

שהזמן מכתיב.

בפאתי העיר,בקץ הקרת,מסתתרת

הכמיהה לדבר שלא ניתן לשכוח.

ובשאון בית-קפה סואן בסאבי-התכתיבים

התאווה למין אשר יקהה המוח.

ובתוך תוכי,בעל-כרחי,כל מה שיש לי מסביב

הן שלל לוליטות המענגות ספק-אדם בלתי-עציב

אני חודר בבריחותי ושום דבר אינו יציב,

בעיר הזו משאת-נפשי היא רק לברוח.

אם לא אלמד הלילה שום דבר,אדע סופית

כי התשוקה היא ריקנות חסרת-מנוח.

רומנטיקה וכיסופים-לא אתעכב על אהבה,

אדע-כולם מונעים מהאדם לפרוח.

בעוד חודשיים,כשתבכי לי כי כל זה היה ברור,

בעירומי,כנוע,אהנהן-כי כן,היה ברור-

ואם היה ברור-כל המרבה לומר אסור

הרי הוא משובח בעיר צוברת כח.

יעלה ואני.

יעלה ואני סחטנו את הכל מן השני,

עד שהיא קמה וגנחה:"אני הולכת".

בדמדומי אהבתנו הזמנית אני מבין,

כי המהות באהבה היא התשוקה למין זמין,

והבגידה,השקר,הכמיהה להיאחז,להאמין,

הכל נחתם בברית-דמי הנענה בלי להזמין-

ומאז,

כשהם גומרים אותה גמירה של פיכחון,בלי להבין,

היא מחייכת.