תאונה בין דמיון למציאות.

היי (:

אוקיי זה היה שבוע איכסה ביותר.

יום ראשון בבוקר, ממש כאילו הכל כרגיל הלכתי לצבא,

היה עומס מטורף

ממש היה בלתי אפשרי לעמוד בזה.

מרוב לחץ התחלתי לבכות כבר, אבל פסדר, שרדנו.

כל הדרך הביתה באוטובוס לא הפסקתי לבכות,

תוך כדי שאני צוחקת על זה שאין לי מושג על מה אני בוכה.

כשהגעתי הביתה מדדתי חום ו.. יופי. 39. עכשיו אני מבינה...

אז הלכתי ביום שני בבוקר לרופאה וקיבלתי גימלים עד יום חמישי.

לא שזה היה כזה תענוג כי לא הצלחתי לזוז מהמיטה אלא אם כן ממש הייתי חייבת לשירותים וגם זה בקושי.

לא זוכרת מתי ואם בכלל אי פעם הייתי עד כדי כך חולה מתה.

הלחץ הזה בצבא. זה לא אנושי.  מביא אותי למצבים שלא חשבתי שאני אגיע בחיים.

זה קשה.. ממש קשה.

אבל אני מקווה שיהיה בסדר...

אני חושבת שאיפשהו בדרך הבנתי סופית שזה די נגמר בינינו, אולי לא רשמית, אבל בהחלט ככה זה מרגיש לי.

מהתחלה ידעתי שהוא.. לא רגיש במיוחד, אבל לא חשבתי שברמה כזאת.

אולי אני יותר מידי נסחפת אבל.. לא יודעת..

אני רק יודעת שכשאני עוברת כל שני וחמישי התמוטטות בגלל העבודה המטומטמת הזאת בצבא

ואני כבר לא ישנה טוב בלילה והראש שלי אף פעם אבל אף פעם לא נקי

כי תמיד אחד הסיפורים חייבים להישאר איתי מספיק שיגרום לי להזדעזע כל פעם מחדש, 

וכשהוא יותר מכולם יודע כמה זה קשה, מזלזל בזה בצורה כזאת וממעיט בערך העבודה שלי בצורה כל כך קיצונית,

אז בשביל מה אני צריכה לשמוע את זה?

אם הוא חושב שאני מתעסקת בשטויות מיותרות לפחות שישמור את זה לעצמו. שלא יגיד לי את זה...

ואפילו כשאני אומרת לו שפשוט לא נדבר על זה יותר, אחרי כל המאמצים שלי להסביר לו למה זה כל כך לא נכון

ולמה זה כל כך פוגע, הוא חייב להגיד את המילה האחרונה, אז סליחה אבל, לא באתי לגדל ילד בגן.

מוזר שזה איזשהו סוג של הקלה. כי באמת שיותר טוב ככה. אין לי כוח יותר לסחוב על עצמי גם אותו. באמת שלא.

והנה לי שבת בבוקר, ואני יכולה לשבת ולהסתלבט ללא שום מעשה. למה?

כי ככה בא לי.

כי אני לא חייבת שום דבר לאף אחד.

(:

אז שתהיה לכם שבת נפלאה. ובריאה.