השכל הישר.

יושבת מול הדף, המחשבות דולפות החוצה.

הראש נראה כמו דיר חזירים,

כבול לגוף ועם זאת מנותק ממנו.

חושבת ללא הרף, מתמקדת, מתנוונת,

מתרחקת, מתקרבת למסקנות הנכונות.

מתי אני אגיע?

אני חיה את העתיד.

תמיד הייתי צעד אחד לפני כולם,

תמיד דאגתי לעצמי, לקחתי פור קדימה,

שלא יהיו לי בעיות.

ולא היו? ועוד איך היו..

אז בשביל מה בעצם?

ממשיכה, מבליגה, מגיעה אל היעד,

נענית בסבלנות, מתעלמת, מתנקה.

מתי אני ארגיש מוכנה?

אולי כדאי לעבוד על זה עכשיו.

רק כשאני לבד אני מרגישה חופשייה,

להביע, לקוות, לדבר מהלב.

כל כך הרבה מסכות כבר התבלבלתי,

ככה הכי בטוח.

הלך עובר ברחוב פה ממול,

על מה הוא חושב? מה החלומות שלו?

תווי פנים חדים, עמוקים,

רואים שהוא לא רגוע.

תמונה אחת שווה אלף מילים.

מתאכזבת, מתחמקת, עוזבת הכל,

מסתנוורת, מחפשת, חוזרת לחשוב.

משוטטת פה לבד, כל כך הרבה ספייס.

אם אני אצעק אף אחד לא ישמע.

אז אני צועקת.

צועקת, צועקת, מתעייפת, נחלשת,

מפריחה מחדש את התקווה הבאה.

חיה את העתיד, חיה את העתיד,

ממשיכה להילחם, נחושה מתמיד.

טוב, מחר הבגרות הראשונה שלי.

היום הזה עבר באופן מדכא במיוחד. קמתי בבוקר מחלום ממש הזוי. חלמתי שאני ודניאל הולכות, שלובות ידיים, בשביל הארוך שמוביל לבית הספר.

בשלב כלשהו היה לי פלשבאק לתחילת שנה, לפגישה הראשונה שלנו עם הכיתה, ואני ודניאל הלכנו באותו שילוב ידיים, בשטח בית הספר. רק שאז ההתרשמות שלי ממנה הייתה שונה לחלוטין.

חזרתי ליום שבו אנחנו הולכות בשביל כשהיא משכה בחוזקה את היד שלה ממני והלכה קדימה יותר.

קמתי מהחלום וחשבתי לעצמי שזה נורא הזוי.

כשחשבתי על זה שוב, הבנתי שבעצם זה לא כלכך הזוי, ושבעצם זאת המציאות, הרי אנחנו לא בקשר טוב כלכך.

ושתבינו, אני לא בטוחה עד כמה היא חשובה לי בתור בן אדם, אבל כנראה מאוד מפריע לי שהיא לא סובלת אותי בלי שום סיבה.

אז בנימה זאת צלצלתי אליה ודיברתי איתה על זה.

סיפרתי לה על החלום ועל התחושות שלי לגבי זה ונתתי לה להסביר לי למה היא לא סובלת אותי, אך לדבריה זה לא שהיא לא סובלת אותי אלא היא עדיין כועסת עלי על מה שקרה בשיעור ספורט מלפני בזיליון שנה והיא צריכה זמן כדיי לסלוח.

אז ביקשתי סליחה על אותו שיעור ספורט ושאלתי אותה מלב אל לב, "את לא חושבת שעצם העובדה שהתקשרתי אליך ודיברתי איתך על זה מעידה שכל הסיפור הזה חשוב לי? שמגיעה לי פה סליחה?"

והתשובה שלה הייתה כלכך ילדותית, וזה היה משהו כזה "זה בכלל לא קשוווווררררר, כעס זה עניין של זמןן, את לא יכולה לבקש ממני להפסיק לכעוס עליך, זו בקשה ממש ילדותית!"

ועוד אני ילדותית. נכון.

באיזשהו שלב בשיחה הבנתי כמה שזה היה מיותר להתקשר אליה, כי היא כלכך לא שווה את זה. היא כזאת ילדה קטנה ודפוקה שעושה הצגות ומדברת שטויות. ואני מחוץ למשחק שלה.

אבל משום מה השיחה הזאת נורא השפיעה עליי.. בעומק הלב לא הבנתי למה היא עדיין כועסת עליי ולמה היא מעדיפה להמשיך לכעוס ככה. באמת חשבתי שאם אני אתקשר ואדבר איתה על הכל זה יפתור את הבעיה.

לפעמים אני לא מבינה את עצמי, איך אני חיה בעולם ורוד עם פיות ופרפרים וחושבת שאפשר לפתור הכל בשיחה בוגרת. בתכלס הייתי צריכה להגיד לה שתלך לחפש מי ינענע לה ושהיה ממש מיותר להתקשר אליה כי היא לא שווה את המילים שאני מבזבזת. ושתעשה טובה ותחפש דרכים אחרות להרים לעצמה את האגו, כי לדרוך על אנשים כבר דיי מיצה את עצמו.

רק חסר לי שזה יחמיר את המצב ואני רק אתחרט יותר ויותר שדיברתי איתה בכלל.

אני שונאת להרגיש ככה. אני כלכך שונאת להרגיש קטנה וטיפשה ועלובה, שחיפשתי את התשומת לב שלה. זה ממש לא מה שחיפשתי. חיפשתי את המקום הזה של הכבוד אצלה, כי זה פשט לא נעים שמתייחסים אליך בצורה כזאת, מזלזלת.

טוב בכל מקרה, הייתי חייבת לפרוק את זה איפשהו.

ובתכלס אני צריכה פשוט לשכוח מכל העניין הזה, כי אחרי הכל לא חסרות לי חברות מדהימות שיתמכו בי ויעזרו לי בכל מה שאני אצטרך. ואני גם צריכה ללמוד לפסקל, בכל זאת, בגרות.

נמאס לי כלכך מהכל, אני חייבת לדבר עם הפסיכולוגית שלי.

כבר שלושה שבועות לא נפגשנו בגלל החגים והמגנים בבית ספר.. טוב, עוד יומיים.

ממש כיף לכתוב כאן. הרי בבלוג הרגיל שלי בחיים אל הייתי כותבת משהו כזה, אני אף פעם לא נפתחת ככה לאנשים, גם לא לחברות קרובות. כאן אני יכולה להיות מי שאני באמת, עם כל החולשות שבי וכל העוצמה שבי.

אני יודעת שאף אחד לא ישפוט אותי כאן כי אף אחד לא מכיר אותי, אלא דרך איך שאני כותבת.

ככה שזה נורא נוח.

טוב שיהיה בהצלחה בבגרות, אני מניחה.

שלכם :)

השקעתי לא מעט מחשבה והחלטתי לפתוח בלוג אנונימי.

יש לי בלוג שבו אני מזדהה בשם, במראה ובמה שאני עוברת ביום- יום, אבל הבלוג הזה נפתח כדיי להתמודד פנים מול פנים עם הרגשות שלי, כדיי לפגוש סוף כל סוף את האני העצמי שלי שממנו אני בורחת כל הזמן, כדיי להביע את הדברים שעליהם אני לא מסוגלת לדבר, אולי עם הפסיכולוגית.

אני מודה שהתקופה הזו לא קלה ואני עוברת תהפוכות נפש בקצב שאני מחליפה גרביים. כבר אין מקום להביע מרוב עומס, אני מרגישה שאני נבלעת בתוך המערכת, בתוך השגרה.

וזה לא שחסר לי חברים, באמת שלא, והם מקסימים ומדהימים.. אבל לפעמים אני מרגישה כלכך לבד. אני יודעת שהרבה מאוד אנשים מרגישים ככה אבל אצלי זה אחרת, אני באמת מפחדת מהלבד הזה. תחשבו כמה לבד זה לבד.

בלי חברים שיתמכו בכם כשקשה, שיחזיקו לכם את היד כשאתם נשברים, בלי אמא להוציא עליה עצבים, בלי אבא שיגשר בניכם בסופו של דבר, בלי אחים או אחיות לדבר איתם.. לבד, במעבדת המחשבות.

אז לך תתמודד עם כל זה כשאתה בתיכון, עם הלימודים והבגריות והעומס המטורף הזה, ועם משפחה שדורשת מך נוכחות והצלחה בלימודים ובכלל, ועם החברים שמבקשים לשמור על קשר ושיקשיבו להם.. וכולם מטריפים אתך אבל אתה נשאר, כי אין ברירה אחרת.

מכירים את זה שאתם עומדים בסיטואציה ומנסים לשמר את הרגע, כדיי שאחר כך תוכלו לבוא הבייתה ולהיזכר שיש בשביל מה לקום בבוקר ולהמשיך בחיים? קורה לי כלכך הרבה בזמן האחרון.

לפעמים אני מסתובבת בבית ומרגישה שאני בעולם משלי. יש לי בית גדול, באמת, המון ספייס. זה מה שאני אוהבת בו. אפשר ללכת בתוכו ולהרגיש שאתה הולך לאיבוד. כמו בועה ענקית. וכשאתה לבד אתה יכול גם לצעוק ואף אחד לא ישמע. מנותק מהכל.

ואולי זה ישמע כמו טירוף, אבל אני מדברת לעצמי המון. וזה לא שמישהו שומע כי אני מדברת בלב, אבל אני שומעת בראש. דיאלוגים שלמים. 

אני מסוגלת להסתכל על יצור חי ולחשוב עליו שעות. לנתח אותו, לפרש אותו. למה הוא מדבר ככה? אולי כי הוא חסר ביטחון? ואולי חסר לו ביטחון כי יש לו אמא דומיננטית? אולי אמא שלו רק רוצה שהוא יגדל להיות ילד חזק עם המון ביטחון אבל בגלל שהיא צועקת עליו והם רבים כל הזמן היא בעצם עושה ההפך. הוא רק רוצה לפרוץ החוצה, אבל היא לא נותנת לו.

וככה במשך שעות.

ויש גם את ההרגשה המסריחה הזאת לפעמים כשאתה קם בבוקר לאותו יום שהיה אתמול.

הולך לבית ספר, חוזר הבייתה, קצת במחשב ובטלוויזיה, אולי מדבר עם איזה חבר או שניים ואז דקה לפני שאתה הולך לישון אתה נזכר שיש לך גם שיעורים או איזה מבחן מחר אז אתה קורא קצת את החומר והולך לישון בתקווה שהכל יעבור בשלום.

אבל בבית ספר אתה פוגש את כל האנשים המעיקים האלה שאין לך כוח לראות. את דניאל, ילדה שאני נורא שונאת, את יובל, האדם שאני אוהבת והאכיל אותי כלכך הרבה חרא, את החברים שלך שלפעמים הם מצחיקים אותך ולפעמים באמת אין לך כוח אליהם, את האנשים הסתמיים האלה שמסתובבים וצועקים ובא לך לירות בהם כי הם עושים כלכך הרבה רעש ובלאגן בראש. ואז אתה ניגש למבחן כלשהו והוא לא הולך כלכך טוב ואתה מקלל את עצמך בלב שלא למדת מספיק יום קודם מבטיח לעצמך שפעם הבאה תלמד ולא משנה מה.

ואחרי כל היום הזה אתה חוזר הביתה ואמא מגישה לך אוכל שממש לא בא לך לאכול אבל אתה אוכל כדי שלא תיפגע, ואז אתה עולה למחשב ומדבר עם החברים על היום שהיה היום למרות שהוא היה גרוע ולא ממש מתחשק לך לדבר עליו, אז אתה מקשיב. מקשיב לצרות ולבעיות, ולחוסר ביטחון שלהם שלפעמים משתקף כלכך ולמשחקי אגו האלה שהם לא מצליחים להתגבר עליהם. ואז אתה מוצא את עצמך מתנהג אותו דבר, כי ככה זה בחברה. אתה מתאים את עצמך לסביבה שלך ואתה מושפע מהאנשים שאתה אוהב. ואתה מתחיל לשחק איתם את המשחקי אגו ולדבר כמו מטומטם.

ככה זה, חיים. מסלול שלפעמים אתה מת שיגמר ולפעמים אתה ממתפלל שימשיך ולא יגמר לעולם.

אני באמת אדם מאוד אופטימי ומשתדלת לראות את הטוב שבדברים, גורמת לאנשים להרגיש טוב עצמם. אבל עם עצמי זה קצת פחות ככה. אם יש משהו שאני שונאת זה אנשים שלא אוהבים לחשוב, שלא אוהבים להתאמץ. אני אף פעם לא אתן לעצמי להיות שטחית או להפסיק להשקיע בלימודים או בחברים או במשפחה, דברים שבאמת חשובים לי.

מאוד חשוב לי לאתגר את עצמי, אני חושבת שבגלל זה הכנסתי את עצמי למסגרת כלכך אינטנסיבית כמו הכיתה שלי. זו כיתה של ילדים מאוד חכמים ורובם עם ממוצע 90 ומעלה. כשהייתי צריכה להחליט לאיזו כיתה אני הולכת בתיכון לא הייתי בטוחה שאני אעמוד בכזאת מסגרת, אבל רציתי לבחון את עצמי. אני כל הזמן עושה את זה. מעמידה את עצמי בכל מיני סיטואציות ומנסה לשרוד בהן. סוג של מאזוכיזם אם תשאלו אותי, אבל ככה אני בנויה. אופי קשה, מתוסבך. כל הזמן מנסה לרצות את עצמי ומרגישה שזה לא מספיק. סופר אגו מאוד מפותח יש לי, אין מה להגיד.

*הערת ביניים*

לכל בן אדם יש אגו, שאותו כולנו מכירים,

ead, שהוא היצר שלך, זה שגורם לך לפעול על פי תחושת הרגע,

וסופר אגו, שהוא כמו שוטר שמורה לך מה מותר ומה אסור לעשות, מה טוב לך ומה רע לך, כמה אתה צריך להשקיע בכל דבר, מזכיר לך את סדר העדיפויות שלך.

אז כן, אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי. לא כמו שאני ביקורתית כלפי אחרים.

לפעמים אני נורא מפחדת לקום בבוקר ולגלות שאני מישהו אחר, לאבד את כל הדברים שאני כבר יודעת. אינטיליגנציה ונסיון חיים זה דבר חשוב. כמה שאתם שונאים לטעות, תחשבו כמה הטעויות הללו תרמו לכם ועזרו לכם ללמוד על עצמכם.

אני יודעת שלמי שיקרא את מה שכתבתי לא יהיה הרבה מה להגיב, אבל לפעמים חשוב יותר שיקשיבו לך מאשר שיגיבו. שמישהו ישמע אותך. ואם לקחתם לעצמכם דקה לחשוב על הכל לפני שסגרתם את החלון, מבחינתי הרווחתי.

עד הפעם הבאה.