המהפכה המיותרת

כמעט לכל מי שאני מכיר יש צלקת,

בהתחלה זה כואב ואז לומדים להשלים אם זה.

לחלק יש צלקת קטנה, לאחרים גדולה.

את, את הצלקת שלי,

את הכאבת לי כ"כ אבל למדתי להשלים אם זה,

אני השלמתי אם זה שאני יוהאב אותך כ"כ הרבה,

ואת, את כנראה לא תאהבי אף פעם,

את ממשיכה להגיד לי "אני מצטרעת אבל אנחנו

לא ממש קרובים ואני לא מכירה אותך כ"כ טוב".

אז, אז למה לא ניסית להתקרב? למה לא נתת לי להתקרב שניסיתי?

אז למה לא ניסית להכיר אותי יותר? ולמה לא נתת לי להכיר אותך?

אני מרגיש כאילו אני משחק פוקר,

אני משחק מול קופידון השטן ומולך,

לי, לי נגמרו האסימונים ושמתי את הלב שלי על השולחן,

את, את ניצחת את הסיבוב אם פול- האוס והלכת לפדות

את האסימונים, אבל הלב שלי, הוא נשאר למזכרת,

את מחזיקה בו כבר המון זמן,

אז ככה, אני מזמין אותך למשחק אחד אחרון,

ההימור הוא הלב שלך, מול הנשמה שלי.