המהפכה המיותרת

כמעט לכל מי שאני מכיר יש צלקת,

בהתחלה זה כואב ואז לומדים להשלים אם זה.

לחלק יש צלקת קטנה, לאחרים גדולה.

את, את הצלקת שלי,

את הכאבת לי כ"כ אבל למדתי להשלים אם זה,

אני השלמתי אם זה שאני יוהאב אותך כ"כ הרבה,

ואת, את כנראה לא תאהבי אף פעם,

את ממשיכה להגיד לי "אני מצטרעת אבל אנחנו

לא ממש קרובים ואני לא מכירה אותך כ"כ טוב".

אז, אז למה לא ניסית להתקרב? למה לא נתת לי להתקרב שניסיתי?

אז למה לא ניסית להכיר אותי יותר? ולמה לא נתת לי להכיר אותך?

אני מרגיש כאילו אני משחק פוקר,

אני משחק מול קופידון השטן ומולך,

לי, לי נגמרו האסימונים ושמתי את הלב שלי על השולחן,

את, את ניצחת את הסיבוב אם פול- האוס והלכת לפדות

את האסימונים, אבל הלב שלי, הוא נשאר למזכרת,

את מחזיקה בו כבר המון זמן,

אז ככה, אני מזמין אותך למשחק אחד אחרון,

ההימור הוא הלב שלך, מול הנשמה שלי.

כל החיים שלי אמרו לי שסוף הוא תמיד התחלה של משהוא חדש,

אולי זה לא ככה, בגלל שבזמן האחרונים ראיתי כ"כ הרבה סופים שבאו,

נכנסו לי בפנים, וחלחלו לעומק הנשמה שלי,

אבל את, את זרמת לתוך הלב שלי ישר, ועכשיו אני כבר לא רואה

את הסוף, אני רואה רק התחלה, ההתחלה הייתה עקומה ואני רק

רוצה שיגיע כבר הסוף כדי שתהיה התחלה של משהוא חדש אבל הוא לא מגיע.

                                                                                  ?

הכל פשוט חרא מיזדיין,

ההורים חרא, הבצפר חרא, החברים חרא, אנשים חרא,

אינלי כוח לעשות כלום אני מעוצבן כל הזמן אנשים עולים לי על העצבים,

וכל זה, מה? אינלי אם מי לדבר כמו שהיה פעם.

באלי לא להיות כאן שהכל מתחרבן לי בפנים.

אני אוהב אותך אוקי? אולי לפחות תדברי איתי או משו.

למי אני בכלל כותב? אפחד כבר לא אכפת לא ממני,

כולם התרחקו ממני, כולם פשוט, כבר לא אכפת להם ממני,

לא שמתם לב שקורה לי משו?

לא שמתם לב שבאלי למות?

תודה על האכפתיות.

13 שנים איש יקר.

13 שנים.

כבר שלוש עשרה שנה שאתה לא כאן,

שלוש עשרה שנה שאתה חסר.

שלוש עשרה שנה אני חי.

שלוש עשרה שנה שאני שומע עלייך,

מההורים מהבצפר מסבא שהייתה מפקדו.

שלוש עשרה שנה שאני מתחבר לדמות שלך יותר ויותר.

שלוש עשרה שנה שאני כותב לך.

שלוש עשרה שנה, זה הרבה זמן.

שלוש עשרה שנה שאני גדל בבית אידיאליסטי,

שלוש עשרה שנה שאני רואה אותך כמודל לחיקויי.

שלוש עשרה שנה שאני חושב על הרצח האידיאליסטי הנתעב הזה.

שלוש עשרה שנה הוא יושב שם בצינוק ומחייך.

שלוש עשרה שנה שאני רואה אותך נרצח שוב ושוב.

שלוש עשרה שנה שאני חושב מה היה אם הייתה כאן.

כבר שלוש עשרה שנה שהאומה שלנו נושאת צלקת,

צלקת שלא נרפאת.

כבר כמעט 3 שנים ברצף אחותי הגדולה נוסעת לחלוק לך כבוד.

אני מעריך אותה מאוד.

אתה, האיש, החייל, המפקד, הפוליטקאי ההגון, המנהיג.

אתה איש יקר,

לא כאן כבר 13 שנים.

יהי זכרך ברוך איש יקר.

מחסום כתיבה.

מחסום כתיבה זה כמו עצירות.

ישלך כ"כ הרבה לכתוב עליו ואתה לאיודע מה לכתוב.

יצא לי שיר דיי טוב ומאז ישלי מחסום כתיבה מטורף לא עולה לי כלום.

אני לא יחזור לכאן בזמן הקרוב נראלי.

שנה טובה.

(כי התחשק לי אוקיי?!)