העולם שלה

היינו חופשיים זה עם זו, ולמרות הכל ניסיתי להסתיר מפניו את העובדה שאני מתאהבת בו. באופי שלו,  במראה שלו, בעיניים שאפשר לטבוע בתוכן, בצורה שבה דיבר, בכל דבר שרק עשה.

סוף סוף היה בי רגש ברור, שידעתי מה הוא, שידעתי מה אני מרגישה ולא התכחשתי אליו.

*

חבר יקר.

אני פוחדת להעביר את הדפים אחורה ולקרוא את הסבל שחלקתי איתך, את חוסר המודעות שלי, את הקשיים שעברתי.

אבל מה יותר ישמח אותי לחלוק איתך כעת את האושר שלי, ולקרוא אותו אח"כ בתקווה שיעודד אותי אפילו יותר? את התקווה שלי.
אין דרך יותר פשוטה לומר זאת,

אני-מאוהבת.

ודבר לא ישנה את זה עכשיו, למרות שחשבתי שאין זה אפשרי, שאהבתי כבולה לעד לניק אף שאינה יכלה עוד להתממש לעולם. אבל התגברתי עליו. כן, אני אומרת זאת בלב שלם. והכל בזכות אדם, אדם שלי.

אני לא יכולה לומר שאני לא אוהבת את ניק, כי יהיה זה שקר. אך אהבתי לאדם ביגרה אותי. הבנתי את הדברים המובנים מאליהם שלא הבנתי קודם לכן.

הייתי ילדה קטנה וילדותית.

המרמור שחשתי גרם לי לחשוב שננטשתי, שכולם נטשו אותי, עזבו והשאירו אותי לבד.

אבל זו הייתה לגמרי אשמתו של אף אחד! אני דואגת להזכיר את זה לעצמי שוב ושוב. אמא ואבא עזבו אותי בלא רצונם, הרי איך יכולים הורים לוותר על ביתם? לא משנה כמה חטאה, זה לא אנושי. אם הבחירה הייתה בידיהם אני בטוחה שהיו פה עכשיו.

ולמרות שזה נדוש לומר, אני מעדיפה לחשוב שהם במקום טוב עכשיו למעלה, במקום ששום דבר לא יכול להרע להם.

אני שמחה כל כך לדבר על כל אלו בעיניים יבשות.

הסיוטים שלי פסקו גם הם, ועכשיו שנתי חוזרת להיות עמוקה וטובה. לפעמים אני חולמת על אדם, שאני נחה בין זרועותיו, כשאני מאושרת. אני בקושי נושמת מרוב עונג כשהוא משחק בשיערי. כל אלו מרגישים כל כך אמיתיים, גם כשאני מתעוררת אני עדיין שואלת את עצמי אם היה זה חלום.

וניק, הו ניק. גם הוא לעולם לא היה עוזב אותי סתם כך, לא כן?

הרי רק בזכותו אני יושבת עכשיו וכותבת. ואל תחשוב, חבר שלי, ששכחתי שמחר יום ההולדת שלנו. מחר היום שבו נולדתי, והיום שבו נתן לי ניק אותך במתנה, ונשא ברכה שאהיה שמחה לעד, שיהיה לי מזל טוב - למרות שבינינו מזל טוב לא ממש היה לי - ושאדע שתמיד הוא שם בשבילי, הוא ואתה.

השאלה שאני שואלת את עצמי עכשיו, היא האם מישהו יזכור, או בכלל ידע שמחר הוא יום ההולדת שלי, אם בכלל מישהו העלה על דעתו. אני יודעת שאם אפילו אדם אחד יגיד לי מזל טוב מחר, אהיה הכי שמחה בעולם. כי אין סיפוק טוב מזה.

לילה טוב.

*

התעוררתי לבד, ללא עזרתו של השעון המעורר, ונוס שקפצה עליי פתאום או אפילו אדם שהתנדב להעיר אותי לפעמים בעדינות-שזו הייתה הדרך האהובה עליי להתעורר.

השעה הייתה מוקדמת.

ירדתי למטבח, עם החשק הרגיל לשוקו של הבוקר, התכוונתי לקפוץ מהמדרגה האחרונה, ופתאום ראיתי גוש מחוסה בשמיכה על הספה והחלטתי בצורה נבונה שאם ישן שם מישהו, אני אעיר אותו כשאקפוץ, ולא עשיתי זאת.

התקרבתי לספה  והרמתי את השמיכה לאט, כאילו מחכה לי הפתעה, שיערות ראשו של אדם בצבצו להן מתחת לשמיכה, סידרתי אותה כמו שצריך על גופו ופניתי להכין את השוקו המיוחל.

תוך שאני מערבבת את החלב שמעתי את אדם מתהפך, העפתי אליו מבט בחיוך והתיישבתי על השרפרף, שותה את השוקו שלי בהנאה.

"לא נמאס לך שוקו כל בוקר?" שמעתי פתאום את קולו הצרוד של אדם.

"לא" עניתי בפשטות.

"אחלה." הוא העיף את הרגל על משענת הספה והתמתח, "תכיני לי גם."

לקחתי כוס ועירבבתי את החלב ששפכתי לתוכה עם אבקת השוקולית, "מוכן."

"היי, שותים שוקו בלעדיי?" קראה ונוס וקפצה מהמדרגה האחרונה כמו שרציתי אני.

"לא ידעתי שאת ערה, היה שקט פה" צחקקתי.

"יופי לוריין, תמשיכי להעליב אותי" צחקה גם היא והכינה לעצמה שוקו.

אדם נכנס למטבח, "באמת נהיה רעש פתאום" הוא תפח על ראשה.

"תפסיקו להקניט אותי, קרציות. אווה! נזכרתי, לו, רציתי שתבואי איתי לקניון היום, יהיה כיף! בבקשה" מבטה היה מתחנן.

"בסדר" נאנחתי.

ראיתי חיוך חשאי בפניו של אדם מזווית עיניי.

"כן, ולמה החיוך הזה?" חקרתי.

"הו כלום, אני רק מדמיין אותך נסחבת אחרי ונוס בקניון מחנות לחנות. אוי חבל שאני לא אהיה שם לצפות במחזה הזה" השיב.

"תצחק, תצחק. אנחנו נהנה בזמן שאתה-"

"מה השעה?" קטעתי את הריב של השניים.

אדם הציץ מעבר לכניסת המטבח לשעון, "השעה להתארגן לבית הספר"

"כמה שאני שונאת את בית הספר" רטנתי.

"כולנו" העיר אדם. ואני רק חשבתי כמה ארוך הולך להיות היום הזה.

אני וונוס קמנו ועלינו להתארגן בזמן שאדם נשאר ישוב ליד השולחן במטבח באדישות רק משום שבית הספר לא היה בראש סדר העדיפויות שלו.
"אני חושבת שעמליה תעשה לנו היום בוחן. אוף! גם כן המורה הזקנה הזו." התלוננה ונוס כשיצאנו מהבית.

בזמן האחרון, שלא כבעבר, לא הייתי מתכוננת לבחנים או מבחנים והציונים שלי היו מתחת לאדמה, זה העיק עליי, אבל לא העזתי לעשות שום דבר בקשר לזה. "אני חושבת שהיא מורחת קקי מתחת לעיניים" הערתי וגרמתי לאדם וונוס פרץ צחוק אדיר, אבל המבט שלי נשאר רציני.

"אני כל כך מבין אתכן, עמליה היא המורה האיומה ביותר בכל החטיבה שלכן. יש לה קול של אווז גוסס, היא נראית בת שמונים בערך, השיניים שלה עקומות, האודם הבוהק שלה מפחיד והסירחון מהפה שלה פשוט נוראי. שלא נדבר על היחס שלה לתלמידים והזלזול שלה. אבל שמעתי שהיא יוצאת לפנסיה השנה, אחרי 40 שנות לימוד. אין פלא שהיא קצת חלודה" סיפר אדם.

"אדם זה היה חסר טעם, לא היית צריך לספר לנו את כל הדברים שאנחנו כבר יודעות. בזבוז זמן!" קראה ונוס.

"אני חושבת שהיא מחרבנת ג'חנונים..." המשכתי לתהות לקול צחוקם של ונוס ואדם.

"מעניין מה יכתבו עליה בספר מחזור" תהתה ונוס בינה לבין עצמה.

"לא יודעת. את אחד מהמשפטים החרושים שלה. מה שלא יהיה, צריך ללא ספק לעשות כרך נוסף שלא מומלץ לאנשים עם בעיות לב ונשים בהריון. הו כמובן, להרחיק מהישג ידם של ילדים" צחקקתי.

*

אדם צדק.

נגררתי אחרי ונוס במשך ארבע שעות בין החנויות. אבל אני לא יכולה לשקר ככה, באמת היה כיף.

דיברנו הרבה, צחקנו, עצרנו לארוחת צהריים טעימה, הצטלמנו הרבה תמונות מצחיקות במכונות צילום, אפילו קנינו שני צמידים תואמים שיסמלו את החברות והקשר שלנו, שהיה הרבה יותר מסתם חברות, היינו כל כך קרובות, הרגשתי שהיא באמת אחות שלי, ולא סתם מישהי שהמשפחה שלה אימצה אותי.

פגשנו כמה אנשים משוגעים שעצרו אותנו והתחילו לדבר ולדבר ולדבר בלי סוף, בלי שנתנו לנו להשחיל מילה. חשבתי שונוס ודאי רגילה לזה, שמתחילים איתה כל הזמן.

"אל תשכחי שאת תפוסה" נהגתי להזכיר לה בחיוך.

"שתקי כבר!" צחקקה, "מותר לי לדבר עם אנשים"

זה היה יום נהדר, בדיוק בתזמון הנכון. יום ההולדת שלי. ונוס בטח לא ידעה, אבל היא עשתה לי יומהולדת נפלא.
בשעה שש בערב בערך, החלטנו שהגיע הזמן לחזור הביתה.

כשכבר היינו קרובות לבית הבחנתי מרחוק בילד עם חולצה מכופתרת נכנס לחצר, ובידו שקית. "למה הוא נכנס לבית?" שאלתי את ונוס.

"בטח חבר של אדם." השיבה בהנף יד. "או, קיבלתי הודעה. חכי שניה, אני אחזיר במהירות ונמשיך" היא הקלידה מהר על מקשי הפלאפון והמשכנו.

"מי זה היה?" שאלתי.

"שחר" ענתה קצרות.

פתחתי את דלת הכניסה, הבית היה חשוך.

"שכחתי להגיד לך, אין פה אף אחד. אמא נסעה לחברים, אבא בעבודה עדיין. אדם בטח למעלה. תדליקי את האורות" ונוס אמרה ושמעתי אותה צועדת לכיוון המטבח.

הדלקתי את האורות ופניי איבדו את צבען.

"ה-פ-ת-ע-ה!!!" קפצו נורית ואדם, שחר, אורן, מיקי, מיכל וירדן, ידידות מהכיתה.

הם התחילו לשיר שיר יומהולדת וונוס הביאה את העוגה.

הייתי נבוכה, לחיי בערו. כבשתי את פניי בידיי, "אני לא מאמינה" מלמלתי.

"לא מאמינה, הא?" קרא אדם וחיבק אותי, "חשבת שנשכח את יום ההולדת שלך? טעית!" הוא נשק ללחיי, "מזל טוב, יפה." לחש באוזני.

"איך לא ידעתי על כל זה? ואיך לא שמתי לב?" התפלאתי.

"לא ידעת כי זו הפתעה, ולא שמת לב כי וונוס הנחמדה לקחה אותך לקניון" צחק אדם והעביר את ידו בשיער.

כולם אמרו לי מזל טוב בתורם וחיבקו אותי, ואני הייתי לגמרי בעולם אחר. זה היה מביך ללא ספק.

הייתה מוזיקה, הייתה עוגה, היו מתנות, בלונים, חברים. יומהולדת.

"רגע, רגע!" צעקה נורית כשירדה במדרגות עם קופסא ורפי נגרר אחריה בחיוך מאולץ, "זו המתנה שלי ושל רפי אלייך." היא נתנה לי את הקופסא העטופה שהיה מחובר אליה פתק. "תפתחי אותה" האיצה בי.

קראתי קודם את הברכה.

'לוריין שלנו,

הינה את כבר בת 16 ובקושי הספקנו לטעום ממך,

קודם כל, אנחנו רוצים לאחל לך מזל-טוב ויומהולדת שמח.

מעולם לא יהיה דבר ששימח אותנו יותר מחברתך בביתינו, ולא נתחרט לעולם.

אנחנו אוהבים אותך כבר כאילו היית לנו לבת שניה.

אנו בטוחים כי את לא צריכה שנכתוב לך את כל זה, בלב יודעת כמה שאנו אוהבים  אותך.

אנו מקווים שכל משאלות ליבך יתגשמו, שתחווי בחייך המון אושר, וכי למרות שהדרך לפנייך עוד ארוכה, תצליחי לעבור אותה.

מצפים לך בחיים המון קשיים ורגעים של אושר, את כולם את  צריכה לעבור בתבונה וביושר.

תמיד אנו שמחים להיות לצידך ולהנחות אותך,

אוהבים תמיד-

נורית ורפי.'

פתחתי את העטיפה, ואת הקופסא ופערתי את פי.

"זה כדי שנוכל להישאר בקשר" צחקקה נורית.

זה היה פלאפון.

חיבקתי אותה, ידעתי שהמתנה היא ממנה, ולרפי לא היה כל חלק בה. הודיתי לה מכל ליבי.

"ההפתעה עוד לא נגמרה. יש עוד מתנות שאני בטוח שכולם היו רוצים שתפתחי" חייך אדם בממזריות.

"הוא צודק." פסקה נורית, "כדאי שנלך, רפי, לא נקלקל להם את הערב." היא אמרה והם יצאו מהבית באחוליי יומהולדת שמח אחרונים.

"לאן הם הלכו?" שאלתי את אדם.

"אני וונוס סילקנו אותם לחברים" צחקק.

"אווה."

פתחתי המתנה של ירדן ומיקי שקפצצו מולי והתחננו להיות הראשונות. זה היה סט איפור, שאין ספק שהפתיע אותי.

"חשבנו שבתור נערה באופן הכי רשמי שיש כדאי שיהיה לך סט כזה" חייכה מיקי וחיבקה אותי.

"תודה רבה" חייכתי.

אורן רצה להיות השני.

'את ילדה מדהימה, ושמחתי להכיר אותך, אני חושב שמעולם לא אפגוש כמוך. זכרי תמיד שאת מיוחדת, ושאני תמיד כאן לצידך. הרבה מזל טוב.

אני יודע כמה שאת אוהבת מוזיקה, ושהיא חלק ממך, בגלל זה קניתי לך את זה.'

זה מה שכתב בברכה.

פתחתי את העטיפה בעדינות וראיתי נגן MP4, לא ידעתי איך להודות לו.

"תודה, אורן. זו מתנה נפלאה" חיבקתי אותו חזק. הוא היה הידיד הכי טוב שהיה לי מעולם, הוא עזר לי בתקופה שהייתי צריכה ולא ברח. הוא היה מדהים.

המתנה הנפלאה ביותר שיכולתי לבקש בכל ימי חיי באה מייד אחר-כך.

כשאדם הוריד מלמעלה תיק שחור שיכולתי כבר לבד לנחש מה יש בתוכו.

"אני לא מאמינה" מלמלתי כשליבי דפק בחזקה.

"תאמיני" קרצה ונוס.

"זו מתנה ממני ומונוס. לא כתבנו ברכה כי רצינו להגיד לך הכל פנים מול פנים." אמר אדם ונתן לי את התיק כשהגיטרה בתוכו, "ונוס, תתחילי" אמר.

"טוב, אז... בהתחלה לא ממש ידעתי מה לקנות. אבל אז, כשראיתי אותך בטיול עם הגיטרה, היית כל כך מאושרת, זה היה פשוט... בחיים שלי, מעולם לא ראיתי מישהו עם קשר אדיר כל כך לכלי מוזיקה. אבל זה ללא ספק עשה את שלו, זה היה פשוט... מדהים! יכולתי לראות על העיניים שלך דמעות של אושר ואפילו לא ידעתי איך לתאר את התופעה הזו, ואז הבנתי שהגיטרה והמוזיקה זה פשוט את. את. את. ואי אפשר לקחת את זה ממך. אז רציתי שתדעי שאת ילדה מדהימה ואת ממש כמו אחות שלי, החברה הכי טובה שהייתה לי מעולם, שאני נהנית איתך ובחיים לא הייתי מוותרת עלייך בשום מחיר. ואין לי עוד הרבה מה להגיד, חוץ ממזל טוב" היא חיבקה אותי בחום.

"זו המסיבה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים" לא יכולתי לשלוט בדמעות שלי.

"את בוכה!" צעקה מיקי.

"זה מאושר" הסברתי בגיחוך וניגבתי את הדמעות.

"אז לולו, לפני שתשכחי אותי," התחיל אדם, "גם אני רוצה לאחל לך מזל טוב. גם אני כמו ונוס ראיתי את האהבה שלך למוזיקה גם כשתופפת בתופים שלי הרגשתי את הרעד שהיה בך. גם אני חושב שאת הילדה הכי מיוחדת שהכרתי, הכי מדהימה, הכי מוזיקלית, הכי אמיתית, למרות שלפעמים את ממש חלום." הוא גיחך. "וזכרי שאני תמיד פה, ילדה יפה, לכל דבר שתרצי. והגיטרה? אני מקווה שהיא תעשה אותך מאושרת."

"היא תעשה" חיבקתי אותו בחזקה.

המילים שלו היו אמיתיות, והיה בהם רמז שלא יכולתי להתעלם ממנו. אולי זה הדמיון שלי שרוצה את זה, אבל היה רמז בטון שבו דיבר, בתנועות שעשה ובמילים שאמר שרמז לי... שהוא אוהב אותי.

לא... זה לא, זה טוב מידיי. זה בטוח הדמיון שלי. כן.

"עכשיו אני!" צעקתי וכולם הביטו בי, "אני רוצה להגיד לכם שזו המסיבה באמת הכי טובה שהייתה לי בחיים, אני אוהבת את כולכם כל כך. עזרתם לי לעבור תקופה קשה, כל אחד בדרך שלו." הבטתי באדם, "וזה היום...  הכי מאושר בחיים שלי. נכון שזה קיטשי למדיי, אבל... זו לגמרי האמת." כמעט בכיתי שוב. אבל הכל היה נכון.

"טוב," קראה מיכל. "כבר נמאס לי מכל הנאומים החופרים האלה" אמרה בבוטות, "בואו נראה סרטים!" היא קפצה על המזרונים בסלון שרק עכשיו שמתי לב אליהם.

התיישבתי על אחד המזרונים ושחר חימם פופקורן.

מיקי וירדן התיישבו יחד על הספה, מיכל עלתה אליהן גם היא.

שחר בא עם הפופקורן ואורן הפעיל את הסרט.

אדם התיישב מאחוריי והשעין אותי אליו. הצמרמורת שהרגשתי הייתה נעימה. קיוויתי שלא שמע את קצב פעימות ליבי מואץ. הרגשתי הכי בטוחה שרק אפשר להיות בין זרועותיו. מעולם לא הייתי בסיטואציה הזו איתו. זה היה צעד ברור, מבחינתי לפחות.

אילו יכולתי, הייתי נשארת ערה, אבל הייתי מותשת מהיום הזה. ולמרות שלא רציתי שייגמר, השינה השתלטה עליי.

אני לא יודעת מה קרה אחר-כך, אבל חלמתי על אמא, אבא וניק.

זה בטח לא מדהים, אבל עשיתי מה שיכולתי.

ניסיתי לעלות לכם פרק ארוך.

נכון! זה נכון שלא עידכנתי מלא זמן, אבל אני מצטערת. זו תקופה לא קלה עבורי.

מקווה שבכל זאת תאהבו את הפרק.

יש לי בעיות במחשב ובמקלדת אז אם יש שגיאות כתיב אשמח אם תתקנו אותי (:

ותודה רבה על התגובות, אין כמוכם

הדר 3>