העולם שלה

היום שלמחרת היה יום שבת.

כשהתעוררתי כל חבריי נעלמו כלא היו. הבית היה שקט, רק מוזיקה שקטה ועדינה התנגנה מהרדיו שבמטבח.

הרמתי את ראשי.

לא היה זכר לבלונים, עטיפות של מתנות, או כל דבר אחר. הרמז היחיד שהזכיר לי שלא הכל היה חלום הם המזרנים שעליהם ישנתי בסלון.

שפשפתי את עיניי בניסיון להיפטר מקרומי השינה ועליתי לשטוף את פניי.

לאחר שביצעתי את כל הדברים שאני נוהגת לעשות בבוקר, בדקתי את חדרם של אדם וונוס, אבל הם לא היו שם, וגם לא נורית ורפי.

בחדר שלי הונחו על המיטה כל המתנות שקיבלתי אמש. לקחת את הגיטרה והתיישבתי על קצה המיטה הפנוי.

הגיטרה הייתה צבועה בגוון כחול עמוק. ניגנתי מנגינה שקטה וקצרה, רק כדי לחוש את המיתרים באצבעותיי והנחתי אותה בחזרה על המיטה, עוטפת אותה בתיק המיועד לה.

ירדתי למטבח להכנת השוקו ומצאתי שם את אדם וונוס ישובים על יד השולחן ואוכלים ארוחת בוקר.

"הייתם שקטים." התפלאתי.

"קחי, תאכלי. אדם הכין, זה תמיד יוצא טעים. הוא לא מגלה לי מה הסוד שלו." אמרה ונוס.

"מה זה?" הבטתי בעיסה הצהובה שנחה מולי בצלחת.

אדם צחקק, "ביצה מקושקשת עם גבינה צהובה. יש בזה עוד כמה תוספות סודיות." הוא אמר והוסיף לצלחת שלי עגבניה חתוכה לפרוסות וגבינה לבנה.

"מאוד... מיוחד." הערתי.
"כן, זה נראה מגעיל," הסכימה ונוס, "אבל זה טעים. באמת." חייכה.

"מתי הספקתם לסדר את הבית?" התיישבתי על השרפרף.

"כשישנת." ענתה ונוס בפשטות.

"איך זה שלא התעוררתי?" כיווצתי את גבותיי.

"זה כי היית ממש עייפה אתמול שנרדמת מייד. ישנת כל כך חזק ששום דבר לא העיר אותך." אמר אדם והוציא מיץ תפוזים מהמקרר.

"אני מצטערת שלא עזרתי" התנצלתי.

"זה בסדר, טיפשונת." צחקקה ונוס.

 לאחר שסיימנו לאכול הנחנו את הצלחות בכיור והתיישבנו על הספות בסלון.

"איפה נורית?" נשכבתי על הספה כשראשי על ברכיו של אדם.

"לא הבנתי ממש, היא הלכה לסידורים, או משהו כזה." השיבה ונוס.

"הוו, שמעו. רציתי ממש להודות לכם על אתמול כי באמת היה מדהים. והמתנה... היא הכי מושלמת שרק אוכל לקבל, כלומר, אני חושבת שראיתם בעצמכם כמה שאהבתי אותה." חייכתי.

"אוי זה שטויות, תמשיכי." גיחך אדם.

"אז... יום שבת היום. מה דעתכם לעשות משהו?" הצעתי.

"כמו מה?" שאלה ונוס.

"לא יודעת... אפשר ללכת לים או לבריכה או סתם לצאת לטייל."

"לים!" קפץ אדם, "בואו ניסע לים."

"בסדר" ענתה ונוס קצרות.

"אני חושבת שכדאי ללכת אחר-הצהריים כשלא חם במיוחד. אולי אפילו נראה את השקיעה, שקיעה בים היא תמיד מדהימה." הבטתי בעיניו של אדם שהביט בי.

"אז יש עוד זמן." העירה ונוס לנוכח התלהבותו של אדם.

"בא לכם לשחק חיי-צומח-דומם?" שאלתי.

"יאללה," הסכימה ונוס, "אלך להביא דפים ועטים."

*

"תנו כפיים למנצחת הגדולה" קראה ונוס.

רק אחרי שונוס ניצחה במשחק לגמרי היא הסכימה לעזוב אותנו לנפשנו. הייתי גרועה במשחק הזה, לכן ניצחון נגדי לא היה שווה משהו. ידע עולם זה כנראה לא אני. 

אדם גלגל את עיניו, ואני מחאתי כפיים.

"תודה... תודה." קדה ונוס. "ובכן, אני חושבת שאעלה לחדרי עכשיו, גבירותיי ורבותיי. צר לי לבשר לכם שאינכם משעשעים אותי כראוי" צחקקה ונוס.

אדם צחק, "לכי, לכי כבר. שמנה."

"מה נעשה?" שאלתי את אדם לאחר שונוס הלכה.

"תספרי לי סיפור." חייך אדם.

"אין לי רעיונות." עניתי מיד, "תספר לי אתה!"

"מה לספר לך?" שאל.

"הממ..." חשבתי, "אולי... תספר לי איך עשיתם את היומולדת שלי?"

"זה סודי" חייך אדם כממתיק סוד.

"סודי הא?" גיחכתי.

"סודי ביותר" אדם התקרב אליי עוד יותר.

"הו, בסדר" השבתי, "גם לי יש דברים סודיים"

"כמו מה?" שאל אדם.

"סודי ביותר" התקרבתי אליו.

"ואם אגלה לך, את תגלי?"

שפשפתי את ידי על סנטרי כאילו אני חושבת אם העסקה טובה עבורי, "אגלה." עניתי.

"ובכן," חייך אדם, "קבענו שונוס תעסיק אותך איכשהו, ואז הבנתי שלקחת אותך לקניון זה הרעיון שלה. בנתיים סידרנו את הבית, כל מי שהזמנו לפני זה בא." סיפר, "זה היה ברור לא?"

הסמקתי, "ברור כשמש. איך לא ידעתי?" סרקתי את ראשי בניסיון למצוא אחר רמז כלשהו.

"אלוהים. כי את ילדה כל כך אטומה." קירב אליי אדם את ראשו.

"כזו אני."

נצמדנו לנשיקה איטית ומתוקה. אחזתי בכתפו ביד אחת ובידי השניה שיחקתי בשיערו, רציתי לגעת בו, להרגיש אותו. הלב שלי דפק כמו מטורף. אבל פחדתי. לא ידעתי אם מה שהוא מרגיש זהה לשלי, או שמא בשבילו הכול משחק אחד גדול. אדם וודאי רגיל למשחקים עם בנות, הן וודאי מעולם לא יכלו לעמוד בפניו. האם גם אני כזו?

"עד כמה אטומה אני?" מלמלתי בתוך הנשיקה.

אדם עצר.

"הבטחת שתגלי לי." אמר.

"אגלה מה?" לרגע איבדתי את עצמי.

"מה הדברים הסודיים שלך." הזכיר לי.

"הו." הסמקתי, "יש לי עוד תנאי."

"מה הוא?"

"שתאמר לי אחר-כך אם זה נכון."

"אני מוכן" חייך.

 שאפתי אוויר ככל יכולתי. זהו זה, זה עכשיו או לעולם לא. קדמה, לוריין. קדימה. "טוב... אז... אני פשוט אגיד את זה. אני מתאהבת בך, אדם."

חשבתי שלחיי לא יכלו להיות יותר בוהקות ממה שהן עכשיו, חשבתי ששכחתי איך לנשום, ליבי הלם בציפייה עצומה לתשובתו. אבל הוא שתק.

אני האטומה, אבל הילד הזה פשוט יושב ושותק. אני מספרת לו שאני מתאהבת בו. הלב שלי רועד, הגוף שלי כמעט מתמוטט מפחד. והוא שותק, וזהו.

הרגשתי אידיוטית, דבילית אמיתית. הייתי צריכה לדעת. למה הובלתי את עצמי לזה? חיפשתי דרך לצאת מהמצב המביך הזה."טוב... אני חושבת שזו הייתה טעות. זה לא נכון. אבל זה לא פייר אדם, זה לא הוגן. למה גרמת לי? למה ה-" אדם קטע אותי בנשיקה שכל גופי חשק בה. הוא תפס בלחיי והצמיד אותי אליו בחזקה, אבל זה לא כאב. התשוקה שהרגשתי כלפיו הייתה עצומה. הרגשתי שכל הציפייה לדבר שיקרה היא כמו סיוט רחוק, ועכשיו חייתי בחלום. חלום שהיה טוב מידיי, אבל הייתי שיכורה מכדי להתעורר ממנו. עכשיו כבר לא יכולתי להפסיק, גם אילו רציתי. זה היה חזק ממני, זה היה... חסר תיאור.

"לוריין!" צעקה ונוס מלמעלה וגרמה לי ולאדם לקטוע את הנשיקה הפרועה במבוכה.

קמתי. "אני חושבת שאעלה אליה." מלמלתי והתקרבתי למדרגות.

"לוריין." הסתובב אליי אדם, "זה הדבר הכי נכון שעשיתי בכל חיי." הוא חייך.

עליתי לחדרה של ונוס כשליבי עדיין לא נרגע.

"נו?!" קפצה עליי ונוס כשסגרתי את הדלת, "זה קרה? זה קרה?"

"מה... מה, על מה את מדברת?" לא הבנתי.

"את יודעת. את, אדם..." היא נדנדה את גבותיה.

"מה? את... את ידעת על זה? אני לא מבינה. מה קורה פה?" עכשיו הייתי באמת מבולבלת.

"מובן שידעתי! אפילו לחצתי על אדם להתקדם. הילד הזה, הוא מאוהב בך קשות, אני לא יודעת כמה זמן. אני חושבת שגם הוא לא, אבל הוא באמת... מאוהב." וכששמעתי את זה רציתי לקפוץ לשמיים.

"באמת?" על פניי נפרש חיוך דבילי.

"בחיים שלי לא ראיתי אותו ככה, לוריין. אני לא יודעת מה עשית לו, אבל עשית לו משהו, וזה חזק. האמיני לי, זה אמיתי." היא הרגיע אותי. "אבל פאק, אתם כאלה קיטשיים." ונוס עיקמה את פרצופה. "זה לא מתאים לך." הוסיפה.

"טוב... אהבה משבשת דברים."

"נו... מה פילוסופיה עכ-" היא הביטה בי באלם לרגע, "למה אני כל כך מופתעת?" שאלה.

"ממה?"

"שאת... את אוהבת אותו. אני רואה על הפנים שלך. וגם עכשיו אמרת, אני מצטטת:'אהבה משבשת דברים'. ואו." היא פערה את פיה.

רציתי להיבלע באדמה.

"כנראה פשוט נועדתם זה לזו." הפטירה.

"ונוס!" זרקתי עליה כרית.

"תודה ונוס" לחשתי.

"אוי, שטויות. כשיהיה לכם ילדים אף אחד לא יזכור אותי." צחקה ואני דחפתי אותה קלות.

"ונוס!"

"בואי נתארגן לים." אמרה. "יש לך בגד-ים, נכון?"

"הו לא. אני לא לובשת בגד-ים בים. אני נכנסת עם בגדים."

"למה? לא חבל להסתיר את הגוף המדהים הזה?" היא הצביעה עליי.

"אולי," תהיתי, "אבל אני מרגישה ככה חשופה וזה לא נעים לי." הסתכלתי בגד הים של ונוס.

"איך זה?" שאלה והבטתי בה. בגד הים ישב על גופה כמעט בצורה מושלמת. צבעו החום הבליט את עיניה התכולות, ויחד עם שיערה השטני הארוך שגלש על גבה נתנו לה מראה אקזוטי.

"ממש מושלם." חייכתי. "לוכדת בנים."

"זהו בדיוק. למה רק לך מותר? גם אני רוצה קצת!" צחקקה.

"אז קדימה"

"אוי, רק רגע. צריך לקרוא לאדם." היא נזכרה, "אאדםם, תתארגן, אנחנו יוצאים!" צרחה לחלל החדר וגרמה לי לאטום את אוזניי. "את חושבת שהוא שמע?" תהתה ונוס בקול.

"ללא ספק." מלמלתי. "אני הולכת להכין תיק או משהו..."

"בסדר"

יצאתי מחדרה של ונוס והוצאתי מן 'תיק ים' מהארון של נורית. דחפתי לתוכו שלוש מגבות, משקפיי-שמש, קרם הגנה, פירות, סדין ובקבוק מים קרים.

"ואו את ממש דואגת לכול, הא?" שאל אדם שנכנס למטבח.

"ככה אני רגילה." אמרתי, ואז חשבתי שהבין שאני רגילה לדאוג לכול, "כלומר, רגילה ללכת ככה לים." תיקנתי את עצמי בלי להסיט את עיניי מהתיק שניסיתי לסגור בכוח.

"תני לי לעזור לך." אמר אדם ומשך את הרוכסן ללא בעיות. רק אז, כשהתקרב אליי, הרגשתי את חום גופו עליי והבנתי שהוא בלי חולצה. סובבתי את ראשי אליו, סקרתי כל חלק בגופו בעניין. גופו היה חסון, ועיניו הירוקות כמעט הפנטו אותי. התקרבתי אליו והנחתי נשיקה קלה על שפתיו.

רציתי לעלות ולבדוק איך ונוס מסתדרת, אבל אדם תפס בידי ומשך אותי אליו שוב. הוא לא נישק אותי, רק הצמיד אותי אליו וחיבק אותי. ריח גופו היה עכשיו חזק פי כמה וגרם לי להתמכר אליו.

"אני אוהב אותך." הוא אמר לי בפעם הראשונה. קיוויתי שלא שמע את ליבי, ואת נשימתי נעתקת. ברכיי רעדו קלות, אבל הוא אחז בי.

"אני... אוהבת אותך, גם." ניסיתי להשוות לקולי טון יציב.

הוא הצמיד אותי אליו עוד יותר.

"אני חושבת שאפשר לצא-" שמעתי את קולה של ונוס קרב וכשנכנסה למטבח נעצרה. "תשכרו חדר." צחקקה.

"החדר היחיד שאשכור יהיה על חשבונך." צחק אדם.

"אוי, נכון. טוב שהזכרת לי, אדם. צריך כסף. שנייה, אלך להביא." אמרה וטסה במעלה המדרגות.

*

ונוס פרסה את הסדין על החול החמים, ואני מיהרתי למרוח על עצמי קרם הגנה.

"חכי לי!" צעקה ונוס כשראתה אותי רצה למים.

בשנייה שהרגשתי את מי הים על כפות רגליי אחז בי רוגע מוזר. כמה זמן לא הייתי בים? שנתיים לפחות.

השפרצתי מים על ונוס שנכנסה גם היא, והיא השפריצה עליי.

"צילמתי!" צעק אדם. רק אחרי כמה שניות קלטנו את המצלמה שבידו.

"מתי הספקת להביא?" צרחה ונוס ורצנו אליו שתינו, "אל תצלם אותנו!" צעקה עליו.

ונוס התחילה לדגדג את אדם במקומות הרגישים שרק היא מכירה טוב כל כך, ואני באותו זמן חטפתי את המצלמה מידו. הצלחתי לצלם במהירות את ונוס ואדם וברחתי מהם.

"אצלה!" ניסה אדם להסביר לונוס.

"רגע, רגע!" צעקתי ועצרתי, ניסיתי לעצור אותם. "תקשיבו שנייה." הם עצרו.

"מה יש לך לומר להגנתך?" האיצה בי ונוס.

"אממ... בואו נצטלם, כדי שיהיו לנו מזכרות. אלו כולה תמונות. ואין כמו תמונות בים." קיוויתי שיקנו את זה.

"זכאית." אמרו שניהם יחד וצחקו.

יותר מאוחר, אחרי שנהנינו במים מספיק, והצטלמנו המון, בכל הצורות. ונוס מצאה לעצמה איזה בחור לדבר איתו, ואנחנו עזבנו אותה לנפשה ונשכבנו על הסדין.

אדם בחן כל תנועה של ונוס והבחור ההוא. הסטתי את מבטי ממנו והבטתי בשמש השוקעת, ובצבעים היפיפיים והרומנטיים שמילאו את השמיים.

"הכול בסדר?" גיחכתי.

"כן... פשוט-"

"אתה פוחד עליה?" קטעתי אותו.

"בדיוק." אישר.

"ונוס יודעת מה היא עושה." נאנחתי.

"היא יודעת מה היא עושה, אבל לא מה הוא עושה."

"תניח לה." חייכתי ואחזתי בידו.

כל העניין הזה נראה בעיניי טבעי כל כך. כאילו זה היה ככה מאז ומעולם, יכולתי לדבר לאדם כאילו כלום. כאילו תמיד היינו זוג, כאילו תמיד אהבנו אחת את השני. לא התביישתי לידו, להיפך, הנוחות שהרגשתי בחברתו הייתה הקלה גדולה. לא פחדתי כלל, פרט לדבר אחד-אבידה. כשהייתי לידו מחשבותיי היו מעורפלות ולא יכולתי לחשוב בהיגיון. כל מה שרציתי היה עוד קצת זמן עם אדם, להיות איתו עוד קצת. בעצם רציתי את הדבר הבלתי אפשרי. להישאר איתו לנצח, בלי לעזוב אפילו לרגע.

"אדם... אני לא רוצה שיהיו אי הבנות. אנחנו... יחד, נכון?" התקשיתי שלא לגמגם ולקטוע את נשימתי.

"אין פירוש אחר." נשק למצחי.

"אני אוהבת אותך." עצמתי את עיניי. דיברתי עכשיו בקצת יותר ביטחון.

"לוריין, גם אני אוהב אותך. זה פגע בי פתאום. כמו סכין שפילח לי את הלב, הרגשתי שאני רוצה להיות איתך. אבל לא היה לי אומץ בחיים, לא בלי ונוס." התוודה. "ובחיים לא הרגשתי ככה." הוסיף.

תמיד הוא נראה בעיניי הבחור שיודע הכול, זה שכולן נופלות לרגליו. שובר לבבות. עכשיו ראיתי את הצד האחר, האמיתי. ראיתי את אדם הרגיש, אדם שגם הוא אנושי, עם פחדים, עם רגשות.

הרגשתי שזה האדם הנכון, והרגע הנכון לספר לו את האמת. "אדם?"

"הממ?"

"אני רוצה לספר לך משהו." לא ידעתי איך להתחיל.

"אני מקשיב" הוא עצם את עיניים ושם את ידו מתחת לראשי ככרית.

"אז ככה..." ניסיתי לסדר את המשפטים במוחי. פלאשבקים וזיכרונות שלא הייתי מוכנה להם שטפו אותי. "אני פשוט חושבת שאני צריכה לספר לך." הסברתי, "היה לי פעם חבר. קראו לו ניק. היינו מאוהבים. הייתי צעירה, אבל ידעתי מה אני עושה." הבטתי באדם כדי לבחון את תגובתו, "היינו מבלים יחד כמעט את כל שעות היום. ההורים שלו וההורים שלי היו חברים קרובים. לאחר כמה זמן, אימא שלו מתה. מסרטן. הוא נשאר יתום מאימא, ולאבא שלו היה קשה לגדל אותו, הוא הסתבך כספית, הוא נכנס לדיכאון עמוק בגלל אשתו. הוא התחיל לשתות, ולעשות שטויות. בית המשפט החליט שהבית ההוא לא היה מקום ראוי לגידול ילדים, ובטח שלא האב. לאחר הרבה אישורים, מסמכים ובלגאן, ניק עבר לגור אצלנו. ואני הייתי מאושרת." עצרתי כדי להירגע.

פניו של אדם היו חתומות.

"אבא של ניק ניתק איתנו קשר, הוא חשב שבגדנו בו, הוא אהב את ניק, אבל עדיין לא היה מסוגל לטפל בו לבדו. לניק כבר לא היה אכפת, הוא הרגיש נטוש מכל הכיוונים. חיינו ככה חצי שנה. מעולם לא רבנו או התווכחנו, תמיד הסכמנו על הכול. היינו עיוורים מאהבה." עצרתי כשראיתי תנועת גבות קטנה של אדם. "טוב, זה היה השקט שלפני הסערה. ניק נדרס לי מול העיניים.." עיוותתי את פרצופי בניסיון נואש לא לדמוע. הזיכרון הזה היה נוראי.

הוא הביט בי.

הסטתי את מבטי ממנו, "אני מצטערת. לא סיפרתי את זה לאף אחד, בחיים."

הוא לא הגיב. חיפשתי בפניו סימנים לכעס.

"כולנו התאבלנו על ניק, ואני בכיתי שבועות, חודשים." המשכתי, "לא התגברתי עליו. לא התגברתי עליו עד... שהכרתי אותך. אתה שינית אותי, שינית את דעתי, את מחשבותיי. בהתחלה לא הבנתי, אבל אז זה היה ברור לי כל כך. ההכחשה הייתה קצרה ומהירה, ואחריה באה ההבנה עם כל ההוכחות." סיפרתי לו. "תגיד משהו." האצתי בו. לא יכולתי לסבול את השתיקה הזו, לא יכולתי לסבול את חוסר התגובה, את פניו האדישות. רק רמזים אחדים העידו על כך שהוא מקשיב לי בכלל.

"אין לי מה להגיד." הוא נשמע חסר אונים.

"אתה כועס?" חששתי.

הוא הניד בראשו.

"חצי שנה אחרי כל מה שקרה," המשכתי, "אני ישנתי. פתאום שמעתי נביחות מפחידות של הכלבה שלי. שהייתה לי, סימבה. היא נבחה ונבחה, חשבתי שזה אולי אוטו, כלב או אדם שעבר ברחוב. לא ידעתי מה קורה. האוויר היה חמים, למרות שזה היה חורף. בשלב מסוים הנביחות שלה היו בלתי נסבלות, קמתי מהמיטה וניסיתי להרגיע אותה, אבל היא רק המשיכה לנבוח וברחה ממני. רציתי לרדת למטבח כדי לתת לה משהו לאכול, חטיף, שישתיק אותה. אבל אז כשרק הלכתי במסדרון הוכיתי חרדה, זה היה נוראי יותר מהסיוט הכי גדול שיכולתי לחלום איי פעם. אפילו בסיוטים הפרועים ביותר שלי, לא חלמתי שיקרה לי דבר כזה."

"מה קרה?" שאל אדם.

התקשיתי לדבר, "הייתה שריפה. צרחתי לאימא שלי, צרחתי לה ובכיתי, היא לא ענתה. סיבמה נבחה, ואני לא הצלחתי להפסיק לבכות. כמעט התמוטטתי מרעד. ניסיתי להיות חזקה, רצתי לחדר שלי. רציתי לקחת דברים חשובים, אבל הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו, היו תמונות. חטפתי את שתי התמונות הממוסגרות שנחו על הספרייה שלי וברחתי מהחדר. המחשבות שלי היו... מטושטשות. לא הצלחתי לחשוב, פחדתי, הייתי מבוהלת, זה לא היה אמור לקרות. אני לא יודעת מה קרה בכלל. ברחתי." התחלתי לבכות. "הייתי מטומטמת. אפילו לא בדקתי מה עם אימה, פחדתי להיכנס לחדר ולראות מה באמת קרה... אני... חשבתי שאולי היא כבר ברחה והשאירה אותי לבד... אולי היא ניצלה. אבל מה הסיכויים? הייתי טיפשה." הבכי שלי גבר. חשבתי על הסיטואציה הזו כל כך הרבה פעמים, אבל כשזה יצא מפי זה נשמע אכזרי אפילו יותר. הרגשתי שוב את ההרגשה המגעילה הזו. נשימותיי היו קצובות וקטועות ודמעות זלגו אחת אחרי השנייה על הסדין.

רק אז אדם התעורר, "לולו, זו לא אשמתך." הוא ניסה להרגיע אותי. הרגשתי את ידו הרועדת על פניי. לא רציתי שירחם עליי, רק שינחם אותי, שיוכל להבין. לא רציתי לעולם שירגיש את מה שאני עברתי.

"אני... פשוט, ברחתי... משם." שפתיי רעדו.

קלטתי מבין הדמעות שטשטשו עיניי דמות רצה לעברינו, הנחתי שזו ונוס. ניסיתי להירגע, לנשום עמוק, מחיתי את דמעותיי, אבל זה לא הפסיק. בקושי נשמתי, כל גופי רעד. אדם חיבק אותי, אבל לא הצלחתי להירגע. יכולתי לראות שגם עיניו אדומות.

"לוריין, תפסיקי. את מפחידה אותי." קולו רעד. תחבתי את פניי בחיקו.

"מה קרה לה?!" נלחצה ונוס.

"אני לא יודע... היא... היא סיפרה לי... סיפור... ואז..."

בכל פעם שניסיתי להירגע תמונות עלו בראשי, ראיתי אותי צורחת, זכרתי את האימה, כל פרט ופרט, ראיתי את ניק נדרס, דמיינתי את אימא שלי עולה באש. את אבא מתמוטט מהתקף לב.

לפתע גופי רפה.

הדבר היחיד ששמעתי היה קולו של אדם שצעק אליי. ומאז אני לא זוכרת כלום.

פרק ארוך ואני מקווה שגם שתאהבו (:

ישבתי אתמול עד 2 בלילה וכתבתי אותו, ואז פתאום נפל לי המחשב בלי שהספקתי לשמור. זה היה מתסכל! אני מקווה שיצא לי טוב, כתבתי אותו שוב.

תודה על התגובות בפרק הקודם.

הדר