העולם שלה

אני חושבת שאני צריכה לומר קודם שקיימת שם סצנה שלא מתאימה לכל גיל.

התעוררתי בחדר שקירותיו לבנים. מסביב למיטה שעליה ישנתי נתלה וילון, ולמפרק של ידי הימנית הוזרק עירוי.

לא נותר מקום לספק, בית חולים.

"הו, מישהי התעוררה." חייכה אליי אישה עם חלוק לבן.

חייכתי אליה ביובש.

"את לא תישארי כאן הרבה. רק נעשה לך בדיקות אחרונות שהכול בסדר אולי תישארי פה לאשפוז-יום אחד אבל אני בספק. בכל אופן את זה יקבע הרופא. אני חושבת שהיום את כבר תהיי משוחררת." אמרה בקלילות.

"כמה זמן אני פה?" התיישבתי.

"היום יום ראשון בבוקר."

"מה קרה לי?" המשכתי בשטף השאלות שלי כשהאחות ציינה לעצמה כמה דברים בלוח שעל קצה מיטת בית החולים.

"לוריין נכון?"

הנהנתי.

"את איבדת את הכרתך. נכנסת למצב לחץ וחרדה." הסבירה.

"איפה... המשפחה שלי?"

האחות משכה בכתפיה ויצאה מהחדר.

"אימא שלך ירדה לקנות כמה דברים בסופר שמתחת לבית החולים." שמעתי לפתע את קולה של השותפה לחדר ששכבה במיטה המקבילה לי, "היא ביקשה ממני למסור לך." הוסיפה.

זרקתי את גבי בחבטה כלפי המיטה.

"היא מאוד נחמדה, אימא שלך." העירה.

"היא לא אימא שלי." סיננתי.

"אווה. אני מצטערת. אבל זה לא חשוב, נכון? רואים שהיא אוהבת ודואגת לך. זה הדבר החשוב." ידעתי שהיא צודקת.

"למה את כאן?" התעניינתי.

"סתם, לא עניין גדול. לא שתיתי מספיק ואיבדתי את ההכרה, הייתי בטיול. אבל זה קורה לי לעיתים."

סובבתי את ראשי אליה. היא נראתה בסביבות גיל השמונה עשרה, שיערה שחור ועל פניה הורכבו משקפיים.

הסטתי את ראשי בחזרה והבטתי בתקרה. ניסיתי להיזכר מה קרה, בדרך שלי לפה. הדבר היחיד שזכרתי היה שבכיתי בחיקו של אדם.

איפה הוא עכשיו? ואיפה ונוס? ומה קרה אחרי שאיבדתי את הכרתי?

"התעוררת!!!" צעקה נורית והפילה את שקיות הסופר על הרצפה. היא רצה לקראתי וחיבקה אותי בחזקה, מנשקת את ראשי שוב ושוב.

יכולתי להרגיש את עיניה של שותפתי לחדר ננעצות בנו.

"נורית, את מוחצת אותי!" חייכתי. איזו הרגשה נפלאה זו הייתה.

"דאגתי לך כל כך! איך את מרגישה?"

"אני בסדר..." סיננתי.

"את בטוחה?" היא נגעה במצחי.

משכתי בכתפיי.

היא נאנחה, "איזו הקלה שאת בסדר."

"את חושבת שאני אוכל לחזור היום הביתה?"

"הרופא טוען שכן. הוא אמר שרק תעברי בדיקת דם אחרונה לבדוק שהכול בסדר והוא יכתוב לנו מכתב שחרור." השיבה.

"ואו ממש בית כלא." חייכתי והרגשתי את השעמום משתלט עליי, "מה קנית בסופר?" הבטתי בשקיות שנזרקו על הרצפה.

"הו," קמה נורית והרימה את השקיות למיטה, "קניתי רק מיץ תפוזים, מיץ ענבים, לחמניות, שוקו, מנות חמות. כדי שלא נהיה רעבות, האוכל פה לא טעים במיוחד."

"מותר לי לאכול?" שאלתי.

"כן, בוודאי!" קראה.

"את יכולה לתת לי בבקשה שוקו ולחמנייה?" צחקקתי.

"הינה."

"מה השעה?" נשכתי את שקית השוקו.

"עשר וחצי." היא הביטה בשעון, "קשה לי להאמין שישנת במשך 16 שעות!" נדהמה.

"לפחות הרווחתי חופש מהלימודים." גיחכתי.

היא חייכה, "ונוס ואדם בטח ירצו לבוא לפה מיד אחרי שהם מסיימים. אדם דיבר איתי בהפסקה של בית הספר, הוא אמר שהוא וונוס יגיעו למרות שאמרתי לו שאין בזה צורך."

דווקא רציתי שהם יגיעו, רציתי לראות אותם בהקדם האפשרי. היה בכך מעבר לרצון עז, רציתי לדעת מה התרחש, מה לא יכולתי לזכור, ולמה?

"אז תגידי..." נורית שילבה רגל עם רגל, "את ואדם..."

פניי בערו, שכחתי לגמרי מנורית, הרי היא הייתה אמורה לדעת, גם אם לא היינו מספרים לה לעולם, היא הייתה שמה לב. בעצם, זה בדיוק מה שקרה. אבל עצם המחשבה שזה הבן שלה, יכול להפוך אותה למגוננת מאוד. והמחשבה על כך שהיא מחשיבה אותי לבתה גם לא תועיל.

"אווה!" הפרצוף המעוות שלה שידר הבנה כשראתה את הלחיים הסמוקות שלי, "הבכתי אותך!" היא צחקקה.

"אה" לא ידעתי מה לומר.

"זה בסדר, את לא צריכה להתבייש ממני. אין לי בעיה עם זה. אם את לא רוצה לדבר איתי על זה, אין בעיה בכלל."

הרכנתי את ראשי, והשתדלתי להתרכז בציורים שעל סמיכת בית החולים, אותם הדפסים היו גם על הפיג'מה שהלבישו לי. היא הייתה לא נוחה ומסורבלת.

"טוב, אני חושבת שאלך לבדוק מה צריך לעשות כדי לצאת מהמקום הזה." היא קמה, "את תסתדרי פה, נכון?"

הנהנתי והיא יצאה מהחדר.

לרגע חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו לא הייתי מגיעה למשפחה הזו, אבל המחשבה הראשונה שצצה במוחי הייתה שלא הייתי פוגשת את אדם, וצמרמורת קרה תקפה אותי. החיים שלי לפני שהגעתי למשפחה הזו היו חיים דלים וריקניים, לא הייתה לי שום סיבה לחיות, לא היה אדם שיקר לי, ולא היה אדם שהייתי יקרה לו.

עכשיו יש לי יותר ממה שיכולתי לדמיין אי-פעם.

אך ללא הכנה מראש הוקרנו בראשי פלאשבקים מהזיכרונות האכזריים ביותר שחוויתי, אלו שלא הצלחתי להדחיק אפילו במעט.

ראיתי את הלהבות לנגד עיניי, את האימה שאחזה בי כשבסתר ליבי הבנתי מה קרה לאימא. כשסימבה, השותפה היחידה והיקרה שנשארה לי בחיים נלקחה מידיי ולא חזרה. והאחרון, הנוראי והאכזרי ביותר, כשעמדתי שם, וראיתי את אימא. או את מה שנותר ממנה, את פניה וגופה המעוותים מהלהבות שנצרבו בה, עיניה הריקות, החיוורון, קור גופה הלא אנושי.

"מה שלומנו?" קפץ הרופא לתוך החדר כשנורית מהלכת מאחוריו בצעדים קטנים ומהירים. רק אז הבחנתי שאני דומעת, ומיהרתי לנגב את עיניי.

הנהנתי בראשי לעבר הרופא פעם אחת בהחלטיות, מקווה שאני נראית משכנעת ומוכנה לצאת מהמקום הזה, למרות עיניי שדמעו.

הוא בדק לי דופק, ושלח אותי לבדיקת דם, אחר-כך הוציאו מתוכי את האינפוזיה שבעזרתה החדירו לי נוזלים, והרופא הלך לכתוב את טופס השחרור בשבילי.

בזמן שהתלבשתי בבגדים שלי שמעתי את אדם וונוס נכנסים לחדר.

"אוי, אמרתי לכם לא להגיע. אנחנו בדיוק בדרך החוצה." שמעתי את נורית במעומעם מבעד לדלת השירותים.

"שטויות, אימא." השיבה ונוס.

"איפה היא?" שאל אדם מיד בקול נוקשה מעט. פתחתי חריץ קטן שמתוכו הוצאתי את ראשי. "הו, לא חשוב, אני רואה." הוא צחק את הצחוק היפה שלו.

ונוס רצה לחבק אותי, "את בסדר? הו, אלוהים. פחדתי כל כך!" היא הצטעקה.

"ונוס, אני בסדר גמור." חייכתי בהתנצלות.

"כן... ללא ספק הבהלת אותנו כהוגן שם." הסכים אדם.

"סלי-" התכוונתי להצטער מכל הלב, אבל הרופא נכנס לחדר בהכרזה וקטע את דבריי.

"הינה לכם. אתם חופשיים ללכת." הוא הושיט לנורית את טופס השחרור והלך. ואני רק שאלתי את עצמי אם הוא מנסה להיראות חשוב, או שזה פשוט באופי שלו.

"אווה! הגיע הזמן." נורית קמה, "קדימה, ילדים. בואו נעוף מפה."

*

"מה קרה שם בדיוק?" שאלתי את ונוס כששכבתי על המיטה שלה.

"הכול היה כל כך מוזר ומפחיד. לוריין, שלא תעזי לעשות לי את זה שוב לעולם." שמעתי בקולה רעד קל.

הנהנתי. אבל ידעתי שאם זה יקרה לי שוב לא אוכל לשלוט בזה.

"אני פשוט... הייתי עם הבחור ההוא, נועם. שלחתי אלייך ואל אדם מבט מהיר אבל אז קלטתי שקורה שם משהו." היא בלעה את רוקה, "אני מתכוונת, את היית מאוד נסערת. אז אמרתי לנועם שאני צריכה ללכת ורצתי אליכם, וראיתי שהעיניים שלך היו אדומות ונפוחות, וכול הפנים שלך היו מכוסים בדמעות ולא הבנתי מה קרה, שאלתי את אדם, ואז את פשוט, פוף – התעלפת." היא המשיכה להחיות את הזיכרון מראשה. "אני הייתי קצת יותר שפויה מאדם. הוא פשוט נכנס לאלם, כאילו הוא היה משותק. ואני נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות, צעקתי שמישהו יעזור. נועם ההוא רץ אלינו, הוא שאל מה קרה וראה אותך וקרא למציל. המציל הזה היה מאוד רגוע, הוא לא התרגש במיוחד, אני אומרת לך! התחשק לי להחטיף לו כאפה או שתיים. אבל הוא הזמין אמבולנס." היא שחזרה.

"אה" היה הדבר היחיד שיכולתי להגיד.

" 'אה?!' פשוט 'אה'? לוריין, את הרגת אותי שם מדאגה! ואדם, בחיים שלי לא ראיתי במצב הזה, אחרי שהוא התאפס הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו מרוב דאגה, לך. כלומר, הוא האשים את עצמו." היא כעסה. ובצדק, באיזו זכות בכלל גרמתי לכל זה לקרות? "אני מקווה שיש לך הסבר מוצדק לכל זה, לוריין." היא סיננה.

"אני... מצטערת, ונוס. באמת, לא התכוונתי. לא שלטתי בזה, אין הסבר מוצדק. פשוט... סיפרתי לאדם..." חשבתי לרגע איך לקרוא לזה, "על העבר שלי." לחשתי.

ונוס כנראה קלטה בטון שלי את ההתנצלות, הכאב והפחד, וכל הכעס פרח ממנה בשניה. "אוי, מתוקה שלי. אני מצטערת כל-כך! לא התכוונתי, פשוט הדאגה כרסמה אותי שם, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ובעצם, ברור שזו לא אשמתך, זו פשוט אני, כזו טיפשה!"

הדלת נפתחה.

"למה אתה לא דופק?!" צעקה ונוס לאדם.

"אני יכול לגנוב אותה ממך?" הוא שאל את ונוס והתעלם מהכעס שבקולה.

"לא." היא תקפה, אבל אדם כבר משך אותי משם.

"היי, ממש הדאגת אותי שם." הוא גיחך וסגר את דלת החדר שלו מאחוריו.

חייכתי אוטומטית כשראיתי את הפנים שלו. הוא נבר במגירה, הוציא משם דבר מה, וכרע ברך מולי.

הסמקתי. "אדם? מה-"

"לוריין." הוא קטע אותי ואחז מולי בקופסא קטנה. הרגשתי את חום גופי עולה וליבי מאיץ את קצב פעימותיו. אני מוכנה להתערב שכל פניי הפכו לאדומות ברגע הזה. מה הוא עושה? מה קורה כאן? זה לא הגיוני ש... לא, לא יכול להיות, איזו מחשבה מגוחכת. יותר ממיליארד מחשבות טסו בראשי במהירות עצומה שבקושי הספקתי לחשוב באמת. פתחתי את פי, אבל סגרתי אותו מייד. הייתי חסרת מנוחה, מופתעת, מרוגשת ויותר מכל-סקרנית. אדם חייך לאט, והחיוך היפה שלו גרם לי להירגע בצורה לא מפתיעה. "תסכימי להיות... אהובתי הנצחית?" עיניו נצצו וחיוכו היה משועשע. הוא פתח את הקופסא הקטנה ובתוכה הונחה לה שרשרת כסף יפיפייה בעלת תליון לב עדין משובץ אבנים קטנות ואדומות ובוערות.

פערתי את פי. הייתי המומה. התיישבתי על שתי ברכיי ואחזתי בצידי ראשו של אדם, עצמתי את עיניי לאט ונשקתי בעדינות לפיו. הנשיקה הזו הפכה לסוערת יותר ויותר. תהיתי אם הוא יכול לשמוע או להרגיש את הלב שלי שפעם כמו משוגע, עד שלרגע פחדתי שיעוף מהחזה.

אדם הטביע אותי בגלי תשוקה, ואני טבעתי בעונג.

הוא ליקק את תנוח אוזני ונשף לתוכה, ואני התפתלתי ושרטתי את גבו מתחת לחולצה. הוא הצמיד אותי בחזקה לצד המיטה ונשק לצווארי. יכולתי להרגיש אותו למטה מתקשה והצמדתי את עצמי אליו אפילו יותר.

לא עשיתי אף אחד מהדברים האלו מעולם, אבל ידעתי שככה אני רוצה את זה, עם אדם. וחוץ מזה הרגשתי שאני לא יכולה לעצור את עצמי. התאווה כלפיו הייתה בלתי נשלטת.

הושטתי יד לג'ינס שלו פתחתי את הכפתורים ותחבתי את ידי בפנים, סחטתי את הזין שלו והאנקה שהשמיע רק גרמה לי להתרגש עוד יותר. הידיים החמות שלו ליטפו את הבטן והגב שלי והפה שלו חזר לשלי. העברתי את ידי בשיערו החלק והנחתי אותה על כתפו בעדינות. הוא פשט את החולצה שלי כך שנשארתי רק בחזייה ונשק לכל חלק בבטני וחזי, ואני התפתלתי תחתיו בהנאה.

הוא הפך אותי בקלות כך ששכבתי על בטנו ופשוט חיבק אותי בזרועותיו החמות. הייתי מוכנה לעצור את הזמן ולהישאר כך, בזרועותיו לנצח. הרצתי במהירות כל רגע בחיי, ולא זכרתי רגע שבו הרגשתי יותר מוגנת מעכשיו.

"לו?" הוא שאל.

"הממ?"

"לא עשית את זה אף פעם, נכון?"

"לא." לחשתי.

הנחתי לראשי ליפול על החזה שלו. הרגשתי את פעימות הלב המהירות שלו. הוא ליטף את שיערי בעדינות.

אני חושבת ששאל בגלל שדאג לי, כי לא רצה שאעשה את זה בלי שארגיש מוכנה לגמרי. אבל ידעתי שכל עוד זה הוא, אני מוכנה.

"אני אוהבת אותך." לחשתי. ומעולם לא התכוונתי למשהו כמו שהתכוונתי לזה.

הנשימה שלו הרימה והורידה אותי מעלה ומטה בצורה משעשעת, "אני אוהב אותך, יותר משאהבתי מישהי בכל חיי." הוא הידק את החיבוק שלו.

"אדם?"

"הממ?"

"אני מסכימה."

אני באמת מצטערת על האיחור הזה, אבל הוא מוצדק מבחינתי.

מקווה שאהבתם את הפרק,

הדר.