התעוררתי כשעוד הייתי על חזהו של אדם, והבנתי שישנתי, וגם הוא. השתדלתי לקום ממנו בזהירות כדי שלא יתעורר גם, משימה לא קלה. אור לא הסתנן מבעד לתריסים הפתוחים, וכך הבנתי שהשעה מאוחרת.
זחלתי כדי להגיע לשרשרת שנזרקה על הרצפה לפני כל המהומה, וחייכתי כשאחזתי אותה בידי והצמדתי אותה אל ליבי.
הסתובבתי לרגע בחדר, חסרת מעש, ואז דבר מה תפס את עיניי והתקשחתי. התקרבתי לשידה של אדם, זכרתי את התמונות האלו, התמונות של המשפחה כולה, של אדם וונוס... והתמונות שלו עם... נעמה?
השרשרת נפלה מידי.
נעצתי את ציפורניי באזור שבו הלב חבט בעצמה בחזי, כאילו שזה יעזור להשכיח מעט את הכאב האמיתי. ניסיתי להחניק את הזעקה שרצתה להימלט מפי.
הוא עוד שומר את זה?, הוא עדיין מעדיף אותה על פניי? הכאב שלו ממנה עדיין לא נדם, כמו שלי?
מיששתי את פניו של אדם בתמונה, ניסיתי לחשוב בהיגיון. אבל רק כעס וכאב הסתננו דרכי.
ברחתי מהחדר כל עוד יכולתי, לא ידעתי מה לחשוב. אל תמהרי להסיק מסקנות. אל תמהרי להסיק מסקנות. אל תמהרי להסיק מסקנות. לא משנה כמה חזרתי על המשפט הזה, המוח שלי לא נרגע, והבטן שלי התהפכה פעם אחר פעם.
תירגעי, לוריין. תירגעי.
אבל איך אני יכולה להירגע? איך אני יכולה להירגע כשיכול להיות שאדם, אדם שלי, הלב שלו שייך למישהי אחרת? מה אעשה? איך אוכל לחיות?
פתחתי את המגירה שליד המיטה וחטפתי את היומן ועט.
דברים בהחלט הסתדרו,
גם אם לזמן קצר.
אני לא יכולה לסלק מעצמי את המחשבה שאדם לא שלי. מעולם לא חשבתי שאתגבר על ניק ואזכה לאהוב כמו שאהבתי אותו, אבל הוכח לי שהאהבה שלי לאדם אפילו יותר חזקה, יותר אמיתית ובוגרת, ועכשיו, גם יותר כואבת.
אני נזכרת פתאום כמה אי וודאות הייתה בי בהתחלה, והימים האלו נראים לי כל כך רחוקים ונוסטלגיים. אפילו לפני שהתאהבתי בו, וגם אחרי. כשפיתחתי ציפיות, ונתתי לגורל להוביל אותי, כשהנחתי שסביר שאדם לא ירצה בי. אבל עכשיו אדם כבר לא יכול להיפטר ממני, לא אחרי שגרם לי להתאהב בו בצורה בלתי ניתנת לתיאור, לא אחרי שהשלה אותי.
ומה אם לא השלה? אולי באמת יש הסבר מוצדק לכול? כך או כך, מה עשו התמונות עם... איתה בחדר של אדם?
היא ללא ספק הייתה נערה יפה ממני, אולי הייתה אחת שלא אוכל להתחרות בה לעולם.
כל ניסיונותיי להעלים את המחשבות האיומות על אדם לא צלחו.
בזאת נשבעתי, אם לאדם באמת אין רגשות כלפיי, אשים קץ לחיי. כי אין להם עוד טעם בלעדיו.
מהחלון ראיתי את השמים מתבהרים לאט, ואיבדתי את התקווה להירדם. השעה הייתה 4:30 לפנות בוקר ונראה לי בזבוז להישאר במיטה.
ארגנתי תיק לבית הספר. לא היה לי תיאבון, אפילו לא לשוקו של הבוקר שאני לעולם לא מוותרת עליו.
לקחתי את האופניים של אדם, ובסריקה מהירה של כל מקום שאוכל לרכב אליו, החלטתי שארכב לים. ישנן עוד כמה שעות טובות עד שהלימודים יתחילו, והים נראה לי המקום המושלם שאפשר לשרוף בו זמן, וקיימים השקט, הרוגע והיופי הכי טבעיים שאפשר למצוא בעיר.
הרכיבה ארכה רבע שעה, וכשהגעתי הנחתי לאופניים ליפול על החול וחלצתי את הנעליים, ממהרת להרגיש אלפי גרגירי חול קטנים בכפות רגליי. היו צדפות שדקרו אותי אבל הן לא הרתיעו אותי, התיישבתי ושיחקתי עם החול בידי, מסננת אותו מהצדפות ומפרידה בניהם.
חיכיתי לזריחה.
תמיד הייתה לי אובססיה רצינית לשקיעות וזריחות, בעיניי הן היו פלא מדהים ויפיפה. אהבתי את הכתמים והגוונים החמים שבעזרתם השמש סימנה את בואה ולכתה.
השילוב המושלם של הזריחה המחממת עם הבריזה הנעימה, וריח הגלים שמתנפצים על הסלעים ומפזרים טיפות קטנות ומרעננות לכל עבר, גרם לי לשכוח את כל הצרות. זה מה שאני אוהבת בים, לא כן?
תהיתי מה ונוס עשתה עם התמונות שצולמו ביום שבת האחרון, יכול להיות משעשע להביט בהן ולבחון את השיגעון שאחז בנו. זה היה יום נפלא כל כך. הצטערתי על שהוא נגמר ברגל שמאל, בגללי.
קמתי והתנערתי מהחול והצדפות שדקרו אותי. התקרבתי קצת יותר לגלים הקטנים והקרירים שהגיעו לחוף וטבלתי בהם את רגליי. עצמתי את עיניי בהנאה, כאילו הגלים שהולכים ובאים מעסים את כפות רגליי בעדינות.
חיוך בלתי רצוני נמרח על פניי, התחשק לי לפרוס את ידיי ולפרוק את השרירים התפוסים ולהרגיש את הרוח הצלולה מכה בי. במקום זה קימרתי והצמדתי את ידיי ואספתי לתוכן מים, צופה בהם רועדים ב תוך ידיי ומטפטפים חזרה אל הים, לאט.
החיים נראים טובים עכשיו. בלי דאגות, בלי לחץ לזמן, וראש נקי. מה עוד אפשר לבקש? את הבלתי אפשרי, כנראה. כל אדם ירצה את הבלתי אפשרי, את מה שכבר אבד, או את הדבר שלא יוכל לקבל.
הו, כמה דברים הייתי רוצה לקבל, שלא ישובו עוד.
אימא, אבא. הייתי רוצה את הים לעצמי, כדי שאוכל לטפח אותו כמו שהוא ראוי.
ריחפתי. נסוגתי מהים לאט, פחדתי להסיט את עיניי מהשמש שכבר הופיעה במלוא הדרה ולמצוא את עצמי נופלת מהעננים הישר לאדמה.
*
"לוריין!" צעק אורן בשמחה כשראה אותי נכנסת לכיתה.
"אורן." חייכתי אליו, רק עכשיו שמתי לב כמה היה חסר לי, גם בימים שבהם העדפתי לא להגיע לבית הספר מבלי שאיש ידע, פרט לונוס, כמובן, שכרסמה את עצמה לאט בניסיון לא לספר לאיש. כי ככה התחננתי בפניה.
"התגעגעתי אלייך." הוא התקרב אליי בהיסוס.
"גם אני." חיבקתי אותו, והרגשתי את שריריו נרפים.
"איפה היית?"
"לא הרגשתי טוב."
"את בסדר עכשיו?" שמעתי דאגה בקולו.
"כן, בסדר גמור" הרגעתי.
"המקום שלך נשאר שלך." הוא הצביע על השולחן במקום שבו אני והוא ישבנו יחד עוד משהגעתי.
"מה הש-"
הצלצול שמתריע על תחילת הלימודים נשמע במלוא עוצמתו. כל מסדרונות בית הספר התרוקנו במהירות והכיתות התמלאו.
"קיבלת תשובה." הוא חייך.
התיישבתי בכיסאי והשתדלתי לא להתייחס לאורן שנעץ בי את מבטיו.
איפה ונוס?
"איפה ונוס?" שאלתי את אורן בלחש.
הוא משך בכתפיו, "את זו שאמורה לדעת." לחש לי בחזרה ורווית נכנסה לכיתה.
רווית החליקה את מבטה בין כל ילדי הכיתה וכשראתה אותי עיניה נפערו. בסך הכול הגעתי לבית הספר, זה באמת עניין גדול? כן.
זה במילא כבר סוף השנה, למרות שהחלטתי בכל זאת להגיע לבית הספר, באופן קבוע. וקיוויתי שאוכל לעמוד בהחלטה הזו, עוד שלב בדרך לשגרה המופלאה שפעם כל כך רציתי.
התרכזתי במקום של ונוס, כאילו אם אביט היטב אשים לב שהיא כן שם, והדמיון הפרוע שלי שוב בפעולה.
'אתה יודע איפה ונוס? לוריין.' שלחתי פתק לשחר.
באותה שנייה קלטתי משהו שכמעט גרם לי לסטור לעצמי. הייתי עד כדי אטומה ושקועה בעצמי? עד כדי כך שלא שמתי לב עד עכשיו שמשהו לא טוב קורה או קרה בין ונוס לשחר? הרי זה היה כל כך ברור, ממש מתחת לאף שלי! ואני לא טרחתי אפילו לשאול. אני כזו איומה, איזו מן חברה אני? ישר הייתי אמורה לדעת כשונוס חזרה לא מעט פעמים על הסיפור עם נועם, ואפילו עוד לפני, על צורת הדיבור שלה. לוכדת בנים. אבל בכל זאת! יכול להיות שונוס בוגדת בשחר? זה הגיוני? אולי הם פשוט נפרדו? כן, זהו. אבל למה? היא אוהבת אותו. לא?
אני כזו טיפשה!
הייתי חייבת לברר, הוצפתי רגשות אשם על שלא הבנתי את המובן מאיליו. ונוס בחיים לא הייתה מפספסת אם משהו אצלי היה משתבש, אבל אני פשוט דילגתי עליה, כי הייתי שיכורה מאהבה לאדם. איזו מין חברה אני? התייסרתי.
פתק נזרק אל השולחן שלי וקטע את מחשבותיי. 'את, יותר מכולנו, צריכה לדעת איפה. תדברי איתי בהפסקה. שחר.'
אז כן קרה משהו.
"לוריין, את איתנו?" שאלה רווית פתאום ורק אז נזכרתי שאני בשיעור. כמה מהתלמידים שכבר התרגלו לחוסר קיומי הסתובבו אליי בהפתעה במבט שאומר 'מה את עושה פה?'.
נאנחתי. "כן."
השיעור הראשון עבר. בפעם הראשונה, באמת השתדלתי להתרכז בשיעור, אבל כל מילה הסיטה את מחשבותיי וגיליתי שאני חולמת בהקיץ.
כנראה לא שמתי לב שהדלת נפתחה, עד שאורן חבט בי עם מרפקו. ונוס נכנסה לכיתה, היא נראתה מיואשת ועייפה. למה?
כשראתה אותי עיניה נפערו. הייתי מבולבלת, אפילו היא? מה יש לכולם?
היא לחשה משהו בתוך אוזנה של רווית שהנהנה בהבנה וונוס חזרה על צעדיה ויצאה מהכיתה. רווית המשיכה בשיעור אבל זרקה לעברי מבטים חודרים מידי פעם. התאמצתי מאוד לא לבקש לצאת לשירותים, רציתי להראות שאני יכולה לשבת ולשמוע, אם לא להקשיב. אל תמהרי, לוריין, אח"כ יהיה לך את כל הזמן שבעולם לברר מה קורה פה.
לאחר חמש דקות שלמות שנראו כמו נצח ונוס נכנסה לכיתה והצלצול גאל אותי מייסוריי. קמתי במהירות לונוס אבל היא משכה אותי עוד לפני שהספקתי לנשום אל מחוץ לכיתה, למקום שקט ברחבי בית הספר.
"מה קורה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"מה קורה?! מה שקורה לוריין, זה, שכל העולם בערך מחפש אותך! את מבינה מה שאני אומרת לך?" היא צעקה, אבל עדיין לא הבנתי.
"מה? למה מחפש? אני פה." אמרתי בשקט. לא הייתי רגילה שונוס מרימה את קולה, ובטח שלא צועקת, ובטח שלא עליי. מה עשיתי?
"לא יודעת למה. אולי, בגלל שקמנו בבוקר, ולוריין שלנו לא נמצאת בשום מקום, לא אמרה, לא השאירה מכתב או פתק, פשוט נעלמה. מה אנחנו אמורים לחשוב? הא, לוריין?"
רק אז תפסתי. עזבתי את הבית מוקדם לפנות בוקר, לא מכוונה רעה. לא ניסיתי לברוח, או להדאיג, אבל לא חשבתי על הצד הזה. לא חשבתי שמישהו יכול לדאוג בכלל. למען האמת, לא חשבתי.
"אני לא יודעת מה להגיד..." לחשתי.
"אולי תסבירי לי, למה?" היא דמעה, "מה, לוריין, את לא מקבלת מספיק תשומת לב? לא טוב לך? את לא מאושרת איתנו? או שאת פשוט אוהבת לעשות רע לאנשים?" היא רעדה.
"הו, אלוהים אדירים! בשום אופן, ונוס. מה פתאום, בחיים לא חשבתי לעשות לכם רע, בחיים! אני אוהבת אתכם, את כולכם, אני מאושרת איתכם, טוב לי, אני לא חשבתי... פשוט... הייתי צריכה להירגע, אז רכבתי לים באופניים של אדם כי התעוררתי מאוד מוקדם לפנות בוקר. ובכלל לא חשבתי, ונוס. באמת שלא עלה בדעתי לקחת את הנייד שנורית ורפי קנו לי, או להשאיר פתק, או להגיד. פשוט נסעתי, ולא חשבתי על כלום." בלעתי רוק וניצלתי את ההזדמנות לנשום אוויר, "אני מצטערת, ונוס. באמת." לחשתי.
ונוס העבירה משקל מרגל לרגל והביטה בשמיים בחוסר מעש. "טוב, בסדר." היא אמרה כשכעס עדיין קינן בקולה. זה לא גרם לי להירגע. "קחי את הפלאפון הזה עכשיו, ותתקשרי לאדם כדי שישמע את הקול שלך ויבין שהכול בסדר." היא הושיטה לי את הפלאפון.
נרתעתי. "מה?"
ונוס נאנחה, "לוריין, את מוכנה להסביר לי מה קורה איתך כבר? כי לפעמים באמת נמאס לי."
המילים שלה היו קשות. לקחתי את הפלאפון ואני בטוחה שהיא הבחינה בידיים שלי שרעדו. חייגתי במהירות לפני שונוס תתעצבן אפילו יותר. היא צדקה, באמת הייתי בלתי נסבלת בצורה מדהימה, אילו הייתי במקומה מזמן הייתי מאבדת תקווה. לא הבנתי למה ואיך המשפחה הזו מסוגלת להתמודד איתי, עם הצרות שלי, עם ההתנהגות והנימוסים שלי, העבר שלי, העובדה שאני מתוסבכת כל כך.
איך זה, שלמרות שאני מנסה לגמול להם, תמיד יוצא שאני עושה רק צרות?
אדם ענה, "ונוס?! אימא אמרה לי ש-"
"אדם." התגברתי על הקול שלו.
"לוריין?"
"כן. אני בסדר. תשמע, נדבר אחר-כך." ניתקתי.
החזרתי לונוס את הנייד, "אני מצטערת." אמרתי שוב, "אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר." זה לא שלא רציתי להישאר ולנסות ללמוד, ולהוכיח שאני יכולה, כי נמאס לי להתחמק. אבל היו דברים הרבה יותר חשובים בראש שלי. דברים שסדר העדיפויות שלי לגביהם היה גבוה הרבה יותר מבית הספר.
אני וונוס הסתלקנו משם והיינו בדרכינו לפארק.
"את לא טיפוס שמבריז." חייכתי.
"במקרים חריגים יש הרבה דברים שאני לא." היא ציינה.
נשמתי עמוק, זה הולך להיות ארוך.
"תתחילי." האיצה בי ונוס כשהתיישבה על הנדנדה שלצידי.
היססתי, "רציתי קודם לשאול... מה איתך ועם שחר?"
"איך זה קשור עכשיו?" היא תקפה.
משכתי בכתפיי.
"נפרדנו." קולה התרכך מעט.
"למה?"
"לא אהבתי אותו." אמרה בפשטות. "מה פתאום נזכרת בזה?"
"פשוט... שמתי לב ש-"
"זה קרה לפני חודש." היא קטעה אותי.
פניי בערו. אני באמת נוראית.
"בואי לא נסטה מהמסלול. קדימה, תתחילי."
חיפשתי דרכים להתחיל עם הסיפור שלי. "תראי, אני לא הולכת לספר לך עכשיו כל מה שסיפרתי לאדם. בואי נחסוך התעלפות נוספת." אחזתי כל כך חזק ברצועות הברזל של הנדנדה שיכולתי להישבע שהן נמסות לי בין האצבעות, "פעם הייתי ילדה טובה וממושמעת, ואז קלטתי שחיים רק פעם אחת, ולקח לי זמן לקלוט את זה. אבל החיים שלי היו בזבל, והתחלתי להתערער. בואי נגיד, שמה שאני עכשיו... זה הדבר שהוא באמת הכי קרוב למשמעת שהיה לי מאז ה... מקרה שלי, ואני באמת הייתי... אפשר להגיד אפילו עבריינית." היא לי קשה לומר את זה. "וזה לא קל לי, להתרגל לעובדה שאני אוהבת אתכם, שאכפת לי מכם, שאולי השתניתי. להתרגל לזה ששוב אוהבים אותי, שאני שוב בתוך משפחה, שדואגים לי, וקונים לי. כל אלו נשמעים מובנים מאליהם, אבל לא. אני לא רגילה להיות כל כך תלויה במישהו, אפילו ההתאהבות שלי באדם מפחידה אותי, ונוס." עצרתי אבל ונוס לא דיברה. "אני לא רגילה לחיים רגילים. ואני לא יודעת איך לא נמאס לכם ממני, השיגעונות שלי, הצרות שאני גורמת לכם. אני חושבת שרפי צדק כשחשב שאני מיותרת בבית." נדנדתי את עצמי טיפה עם הרגליים.
הנשימות של ונוס היו מהירות ולא סדירות. סיפרתי לה מידע שלא סיפרתי לאדם. אם היה אפשר לחבר את מה שסיפרתי לאדם עם מה שסיפרתי לונוס, אפשר לומר שזה היה מתמצת את החיים שלי, לפחות חלק מהם.
"תגידי משהו." לחשתי.
היא שברה את השתיקה רק לאחר דקה ארוכה, "אין לי מה להגיד, לוריין." היא דיברה בפתאומיות שכמעט הבהילה אותי, "אנחנו אוהבים אותך, אבל את לא יכולה לקבל את זה. אולי את רוצה לחיות ברחוב לבדך, כי את רגילה להתבודד ולא לחיות בלהקה. זו ההשוואה המוצלחת ביותר שאני יכולה למצוא. ואת צודקת, נמאס קצת מהשיגעונות שלך, ומהצרות שבעיקר את גורמת אותן לאימא שלי. אבל לה זה לא מפריע, היא נחושה. ולמען האמת, אם אנחנו משפחה, זה לא אמור להפריע לאף אחד מאיתנו. אבל נחשי מה? את היחידה שזה מפריע לה. מה אני אמורה להגיד עכשיו?"
"את צודקת." התכוונתי לזה. התחלתי לתכנן תוכניות, איך אני ממשיכה הלאה בלי לגרום סבל למשפחה הזו, אולי אפילו לעזוב. המחשבה הזו צמררה אותי.
"למה הלכת הבוקר?"
"חשבתי ש... אדם מעדיף מישהי אחרת על פניי." לחשתי.
"זה טיפשי." היא אמרה במרירות.
משכתי בכתפיי. "למה את חושבת שיש לו תמונות של נעמה על השידה בחדר שלו?"
"אני לא נוהגת להיכנס לחדר שלו, אז אני לא יודעת. נעמה הייתה החברה היחידה שהוא באמת היה מאוהב בה." נעצתי שוב את ציפורניי בגופי, הפעם צווחה קטנה נמלטה מפי.
ונוס גיחכה. זה היה אכזרי.
"תירגעי. היא נפרדה ממנו וטסה לחוץ לארץ עם המשפחה שלה. בהתחלה אדם היה שבור, אבל כשהגעת החלקים שלו התחילו להתחבר בחזרה. הוא מאוהב בך עד מעל הראש, כבר קשה לך לשכוח? הוא טובע מאהבה אלייך!" היא אמרה.
"אז למה התמונות שם?" התעקשתי.
"אני לא יודעת, תשאלי אותו, זו הדרך הכי טובה. אבל אל תגרמי לשום דבר לערער אותך. האמיני לי, הוא אוהב אותך." היא חייכה, "ואם כבר מדברים עליו, הוא אמור לעבור פה בקרוב, בדרך מבית הספר. אני מתכוונת, אם הוא יתאפק ולא ילך ישר לבית הספר שלנו."
חייכתי.
"מה עם התמונות שצילמנו בים?" נזכרתי פתאום.
ונוס צחקקה, "פיתחתי את כולם. אני אראה לך אחר-כך."
"את סולחת לי?"
"על מה?" היא חייכה.
חיבקתי אותה. החברה הכי אמיתית שהייתה לי בחיי. המשפחה הכי אמיתית. האהבה הכי אמיתית. אולי החיים האלו בכל זאת אמיתיים?
שתקנו זמן מה. התחלתי להתנדנד. מהר יותר. מהר יותר.
פתאום שיערו הבהיר של אדם צד את מבטי ובלי לחשוב, כשהנדנדה הייתה בשיא עצמתה, קפצתי. עפתי גבוה ונחתי קרוב אליו, מתפתלת מכאבים חדים ברגל.
"אדם." חייכתי. הכעס שלי כלפיו כמעט התפוגג, אבל עדיין כעסתי.
"לוריין! מה את חושבת שאת עושה?" הוא נבהל ורץ לעברי, והצד השני רצה ונוס.
לא ידעתי אם התכוון למה שקרה בבוקר או לקפיצה הזו, אז החלטתי לשתוק.
"אדם, מה נשמע?" ונוס שאלה ברטוריות, כבדרך אגב.
"גרוע, למען השם." הוא תקע בי מבט חודר, ואז חיבק אותי בחזקה. "אני חושב שזה שייך לך." הוא לחש ופתח את האגרוף שחנק משהו בתוכו, הייתה זו השרשרת שנתן לי אתמול, כשהבטחתי להיות האהובה שלו.
הבנתי משהו, אדם ידע למה נעלמתי. אדם מצא את השרשרת זרוקה על הרצפה בחדרו בדיוק ליד השידה עם התמונות שבטח לא הנחתי כמו שהיו, משום שהייתי מבולבלת ומפוחדת.
"אדם." אחזתי את השרשרת ביד רועדת ותחבתי את ראשי לחיקו, מחביאה את הדמעה שהצליחה לחמוק מעיניי.
"פחדתי כל כך, טיפשה אחת. לוריין, את לא צריכה להדאיג את עצמך לשווא, אני נשבע. אם מה שאני חושב הוא נכון, שלא תעזי לחשוב ככה שוב. לעולם."
בזווית עיני שמתי לב שונוס התרחקה מאיתנו.
"אדם, יש מישהי שאתה אוהב יותר ממני?" העזתי לשאול, כדי להיות בטוחה שלא התכוון למשהו אחר כשאמר שלא אעז לחשוב כך.
אדם נאנח והביט בשמיים בייאוש, "איזו עוד הוכחה את רוצה שתוכיח לך שאני מאוהב בך? מטורף עלייך?"
"אני רק רוצה אותך." אמרתי בקול קטן.
"הוו, לוריין. את לא מבינה? כל חלק בי שייך לך כבר מזמן. אני חושב שאני לא מסוגל בלעדייך."
נשקתי לשפתיו קלות, ושמתי לב שהוא מסניף את שיערי.
"אל תברחי לי ככה שוב. תבטיחי." הוא דרש.
"אבל אני לא-"
"תבטיחי!" הוא קטע אותי בקול רם.
"אני מבטיחה." נאנחתי. התכוונתי לקום על רגליי אבל לגמרי שכחתי שנפגעתי מהקפיצה וכאב חד פילח את הרגל הימנית שלי, "אה" צווחתי. אדם באופן אוטומטי תפס אותי, ושנייה אחר-כך הרים אותי בקלילות מהאדמה והחזיק אותי כמו תינוקת, ואני תפסתי את צווארו. שאלתי את עצמי איך זה יתכן שיש לו מספיק כוח להרים אותי, איך הוא חזק כל כך? צץ במוחי זיכרון קטן ופתאומי שאדם סיפר לי פעם שבעבר הוא היה עוסק בתחומים רבים של ספורט, ובבית הספר שלו הוא משחק בקבוצת כדורסל.
"תראי מה את גורמת לי לעשות." הוא קטע את מחשבותיי בצחוק ממכר.
חייכתי למראה פניו הצוחקות, "אוף, אדם. זה לא הגיוני כמה שאני אוהבת אותך." זה באמת לא הגיוני עבורי.
אדם סחב אותי הביתה וונוס הצטרפה אלינו בהמשך כשפניה מחייכות.
"מה קורה, אחותי?" שאל אדם בחיוך הקסום שלו.
"טוב... דיברתי עם נועם." עיניה היו מוארות.
"מאין לך המספר שלו?" התפלאתי. היא לא הזכירה בסיפור שלה שיש לה את המספר.
"הוא השיג, אני לא יודעת איך, הוא לא מוכן לספר לי." היא השיבה. אני חושבת שמעולם לא ראיתי ככה את ונוס, היא נראתה כל כך שמחה. ושמחתי בשבילה גם. נתתי לה מבט של 'עוד יש לנו מה לדבר בבית' בערמומיות והיא אישרה בהינד ראש קליל.
אדם העמיד פנים שלא ראה את חילופי המבטים בינינו והסתיר את הפרצוף העצבני שלו. לא יכולתי להבין את ההתנהגות המגוננת מידיי כלפיי ונוס. אבל הוא ניסה להסתיר את זה.
"יש לי סיכוי לחיות אחרי שנורית תראה אותי?" שאלתי.
אדם וונוס לא הגיבו, רק הנידו בראשם, ואני נאנחתי.
ונוס פתחה עבורנו את הדלת בשקט וכולנו נכנסנו על קצות האצבעות לפני שנורית תראה אותנו.
אדם השכיב אותי על המיטה בחדר בזמן שונוס הסיחה את דעתה של נורית שעבדה במטבח במרץ. נשקתי לאדם באהבה, רציתי אותו לידי, עכשיו יותר מתמיד רציתי לחבק אותו חזק ולהישאר לידו לנצח.
תפסתי בידו של אדם כשהוא התכוון ללכת.
"אם את רוצה לחיות, כדאי שאלך לדבר עם אימא שלי, קודם." הוא חייך והסיר את ידי שתפסה בו.
"טוב." נאנחתי.
אדם יצא מהחדר. כמה דקות אחר-כך שמעתי וויכוח עמום מהמטבח ניסיתי להתעלם ממנו. שמעתי צעדים מהירים ועצבניים מתקרבים לחדר. הסתובבתי במהירות כך שפניי מול הקיר והעמדתי פני ישנה.
הדלת נפתחה בסערה ושמעתי נשימה עצורה. שמעתי את הדמות מתקרבת אליי, העיניים שלי היו עצומות. היא נישקה אותי והעבירה את ידה על לחיי שוב ושוב. ידעתי שזה היה המגע הנעים של נורית, היא ודאי כעסה.
אבל בלי ששמתי לב, כנראה שנרדמתי באמת.
אני מקווה שיצא טוב, ושאהבתם. השתדלתי.
הדר. [=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת שכותבת3>