העולם שלה

הייתי בחדר חשוך כל כך שלא יכולתי לראות את הידיים שהעברתי מול הפרצוף.

פתאום האור נדלק. עליתי במדרגות שהופיעו, ככל שעליתי הסוף לא נראה קרב. באחת הקומות ראיתי דלת. נכנסתי אליה בהיסוס, עכשיו עמדתי על אספלט קר כשאין תקרה מעליי, השמיים התחלקו לשני חצאים, באחד היו כוכבים, ובשני לא. ירח לא היה כלל.

הסתובבתי במקום, לא היה אופק, והדלת מאחוריי נעלמה. נבהלתי, התחלתי לרוץ על האספלט, מחפשת אחר יציאה.

"לוריין?" שמעתי את קולה של נורית מאחוריי, אבל כשהסתובבתי במהירות היא לא הייתה שם.

"לוריין." החסרתי פעימה. הקול מאחוריי הפעם היה של אימא, רך ונעים.

"לוריין." קולו הצוחק של אבא, לא יכולתי לתאר כמה התגעגעתי אליו.

"לוריין." ונוס. הייתי מבולבלת. מה קורה פה? איפה אני?

"למה אתם קוראים לי?" צעקתי לחלל. כל כך רציתי שוב לשמוע את קולם של אימא ואבא, והרגיש את צליל קולם מהדהד באוזניי.

"לוריין." הפעם היה זה קולו של ניק.

"איפה אני?" שאלתי.

הכוכבים שהיו בשמיים באחד הצדדים נפלו לאט-לאט, והבעתי משאלה שאחזור שוב לבית.

"לוריין, אל תלכי." היה זה קולו של אדם עכשיו, הוא עמד מולי, גופו שקוף. כשהושטתי יד לגעת בפניו, היא עברה דרכו.

דמעות הציפו את עיניי, "אדם? מה קורה פה?"

אדם נענע את ראשו בצער.

"מה?" קולי רעד. "אימא? אבא?" צעקתי, מחפשת אחר גיבוי.

"את תקועה פה, עכשיו." הוא התחיל ללכת והתרחק ממני באיטיות.

רצתי אחריו, "איך יוצאים מפה, אדם? לאן אתה הולך?" זה היה כאילו רצתי על הליכון, משום שככל שרצתי, אדם נראה רק מתרחק יותר.

"את תקועה פה." שמעתי את קולו העמום שוב, ובקולו נשמע יגון עמוק.

"אדם!!!" הוא לא ענה או חזר, הוא נעלם באופק. "אימא? אבא? בבקשה." התמוטטתי על האספלט כשדמעות חוצות את לחיי ללא גבול.

אף אחד מהם לא היה שם, לא ענה לי. אבל כשהרוח נשבה מתוך האופק הבלתי נראה, ידעתי שהם מלטפים אותי.

*

כשהסתכלתי על עצמי במראה בקושי התאפקתי שלא לצרוח. השיער היה פרוע מהלילה, עיניי היו נפוחות מהבכי ושקיות סגולות הופיעו מתחתיהן, העור שלי היה חיוור, כאילו הייתי איזו גוויה מהלכת.

דווקא עכשיו הגעגועים לאימא ואבא ואפילו ניק, היו בלתי נשלטים. הלב שלי דפק כאילו ציפה לראות אותם שוב.

הרגשתי שזה מלוא הסיוט. במשך לילות הוא התגנב לחלומות שלי בחלקים, וכעת הוא הוקרן במלואו. פחדתי ממנו כמו שלא פחדתי כל חיי.

הסיוט הזה שיקף את כל פחדיי על האדמה הזו.

באמת נגזר עליי להישאר לבד? מה אם החלום אומר שמשהו נורא יקרה לי שוב? או לונוס ואדם ונורית?

כעת הזדקקתי נואשות להסחת דעת, אבל לא עלה בדעתי דבר. צלעתי כדי להגיע לארון, המכה של אתמול עדיין הלמה בעורי בכאב. משכתי מתוכו ג'ינס קרוע שהגיע עד לברכיים שלי, ואת חולצת בית הספר המדהימה.

אספתי את השיער לקוקו גבוה ולא הדוק במיוחד. בדרך כלל, לא נהגתי להתאפר, ואפילו לא לגעת באיפור. אבל זה היה מקרה חירום. נאלצתי למרוח מעט סומק על הפנים החיוורים שלי, וצללית שתטשטש את עיניי הנפוחות. החלטתי שמשקפי שמש לא באים בחשבון, תמיד חשבתי שאנשים עם משקפי שמש נראית סנובים למדיי.

ירדתי בצורה מעוותת למטבח עם תיק בית הספר – שאגב, היה כמעט ריק – לשתות שוקו.

"בוקר טוב." ניסיתי להשוות לקולי טון יציב.

כשנורית הסתובבה אליי כשהייתה חסרת הבעה, נזכרתי פתאום במה שהיה אתמול, והבנתי שהיא לא תשכח לי את זה כל כך מהר. נשענתי על המקרר והיא התיישבה.

"נורית, אני מצטערת על אתמול. אני נשבעת שלא התכוונתי."

"זה לא זה." היא מלמלה. "קחי קודם את השוקו שהכנתי לך."

"מה זאת אומרת, 'לא זה?'" התעלמתי מהבקשה שלה.

היא נשמה עמוק. חשבתי שזה הולך להיות רע. "את מבינה, רפי לא... מרוצה שאת פה. אני חושבת שאת רואה מההתנהגות שלו, שאני חייבת לציין ששייכת לילדים בגן. וכל הדברים האלו שאת עושה, אפילו אם זה ללא כוונה, לא עוזרים לי במלחמה איתו." היא סיפרה.

"אני לא רוצה שתילחמו," נאנחתי, "ובטח שלא עליי." הצטערתי על הצרות שאני עושה לה, על מה שאני גורמת שיקרה. אבל האם אני באמת יכולה לשלוט בזה?

"אני לא מסוגלת. זה מעבר למה שאני מוכנה לסבול." היא חייכה, "אני אוהבת אותך, את יודעת, נכון?"

חייכתי אליה גם אני. "אני יודעת." נזכרתי בכל הפעמים שבהם היא אמרה לי את זה.

הלכתי לקחת את השוקו שנורית הכינה, "מה-קרה-לרגל-שלך?!" היא הצטעקה.

כמעט קפצתי לשמים מרוב בהלה, "כלום. פשוט נפלתי... זה לא רציני." ניסיתי להרגיע אותה. ידעתי שזה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

"לא רציני? תראי איך את הולכת! אני לא מוכנה לזה, נלך לרופא מיד."

"נורית, לא..." התחננתי.

"כן."

אדם נכנס למטבח בחיוך קורן, וכבר ידעתי שהוויכוח עם נורית אבוד. "בוקר טוב אימא, בוקר טוב ילדה יפה."

"אני מבינה שמצב הרוח שלך היום בשמיים." צחקקה נורית.

"כן." הוא אישר. "אימא, כבר סוף השנה, את מאמינה? שנה הבאה לוריין וונוס יעברו להיות בבית הספר שלי."

"כן, זה נכון. הו, זה עבר לי כל כך מהר! קשה להאמין שאתם ככה, גדלים לי מול העיניים." אמרה נורית.

חשבתי כמה נפלא זה יכול להיות, להתראות עם אדם בהפסקות, ללכת איתו יחד, להיות כמעט בלתי נפרדים. רציתי את זה.

"היי לוריין, מרוח לך חיוך דבילי על הפרצוף." אדם צחקק.

נעלבתי, "גם לי מותר לחלום בהקיץ." הוא חיבק לי את הראש, "אדם אתה מוחץ לי את המוח!"

נורית רק צחקקה מהצד ללא הפסקה.

"הו, את גבירת ליבי שאהבה נפשי! הו, לא ידעה זאת." הוא ציטט.

"אתה כזה שייקספיר." עיקמתי את אפי.

"יש לי עבודה בספרות על רומיאו ויוליה. זה בלתי נסבל." הוא נאנח.

"זה דווקא נחמד." חייכתי.

"זה באמת נחמד." התערבה נורית, "קצת תרבות לא תזיק לך." היא צחקה.

"אימא שלי הייתה רואה את זה שוב ושוב אחרי..." נמנעתי מלסיים את המשפט, "אולי אני עוד זוכרת כמה דברים."

"נהדר, אולי תוכלי לעזור לי." משהו היה שונה בו היום. הוא היה קצת כמו... ונוס ונורית. תהיתי אם זה בגלל שזה עובר בגנים או שסתם הוא מרגיש שזה יום נפלא, מפני שאני בניגוד אליו, בהחלט לא חשבתי שזה יום נפלא. הסיוט מהלילה עוד הוקרן בראשי שוב ושוב והאפיל על הרגשות שלי. התקשיתי לחשוב בבהירות, הגשתי עייפה ואטומה לרגשות חיוביים.

"הו, היום אתה וונוס תלכו לבית הספר ברגל, אני לוקחת את לוריין למרפאה." היא הודיעה.

פניו של אדם החווירו, "מה קרה לה?"

"זה רק הרגל." הרגעתי.

"אני מקווה שזה לא משהו חמור..." הוא מלמל.

"גם אני מקווה." נורית הניחה את הצלחת שלה בכיור, "קדימה, בואי נלך."

"טוב. רגע." שתיתי את השלוק האחרון של השוקו ובזמן שנורית הלכה לחפש את המפתח של הרכב, ניצלתי את הזמן להיפרד מאדם. איכשהו, כל פרידה שלנו, אפילו לזמן הקצר ביותר נראתה לי בלתי אפשרית. כאילו אנחנו הולכים להיפרד לנצח לפחות, ולא רציתי להיפרד ממנו אפילו לשנייה אחת.

"תני בי מבט של חן, לוריין. וכאב הפרידה ישכח." הוא ציטט בעיוות את רומיאו והדביק לי נשיקה מתוקה על השפתיים. וידעתי שהנשיקה הקטנה הזו תשאיר לי טעם טוב לכל היום.

"זה ללא ספק יותר ממבט." צחקתי וגררתי את אדם לתוך הצחוק.

איחלתי לו יום טוב ויצאתי עם נורית.

אני ונורית חיכינו מחוץ לחדרו של הרופא עד שיתפנה מקום בשבילנו, מאחר ובאנו ללא לקבוע תור.

אחרי חצי שעה מייגעות הרופא הכניס אותנו פנימה.

הוא בחן את הרגל שלי באדישות, הניע אותה ומישש את האזור.

אחר-כך הוא התיישב בכיסאו ובלע את רוקו. "זה רק נקע קל." שמתי לב שזה לא הרגיע את נורית.

"אני מציע לחבוש את הקרסול בתחבושת אלסטית, להוריד רק בלילה, לפני השינה." דיבורו נשמע כמו דקלום.

"את לוקחת אותי עכשיו לבית הספר?" שאלתי את נורית כשיצאנו מחדר הרופא.

"לא אם את לא רוצה."

"תיקחי אותי בבקשה." ביקשתי אל מול פניה הנדהמות של נורית, אך לאחר התדהמה הפרצוף המלא שמחה חזר כאילו מעולם לא הלך. היא הנהנה במהירות, כאילו חשבה שאשנה את דעתי.

*

הגעתי לבית הספר בדיוק בזמן ההפסקה. כשרווית תפסה אותי לשיחה, חשבתי שזה לא הולך להיות טוב. אבל החיוך לא ירד מפניה. אלו היו ככל הנראה ההכנות לקראת מסיבת הסיום שהחלו כבר לפני שבועיים, רווית הציבה בפניי את רשימת התפקידים שאני יכולה לבצע וסקרתי אותה בעניין.

"אני בוחרת בחבורת הזמר." ידעתי שזה התפקיד היחידי שאולי אוכל להיות בו מוצלחת למדיי.

"נפלא. אני אבקש מרונן ממש עכשיו, האחראי על החבורה לצרף אותך." היא התלהבה. "את יודעת לשיר טוב?" שאלה בעניין.

"הממ... אני... לא יודעת."

"הו, רונן כבר יחליט את זה. אבל גם אם לא, הוא יקליט את הילדים שנמצאים שם עכשיו ולאחר מכן את תוכלי להצטרף על הבמה." היא עודדה.

קיוויתי שרונן יסכים לצרף אותי, לא ידעתי מה הרמה של חבורת הזמר הזו ומאוד רציתי להשתתף במסיבת הסיום, רציתי להיות עוד תלמידה שלמדה כאן, למרות שבאופן טכני, לא בדיוק למדתי. בריקודים הייתי גרועה, בקריינות אני מגמגמת. הייתי צריכה את הדבר שהייתי טובה בו.

רווית שחררה אותי להפסקה ורצתי לחפש את ונוס, אבל אורן מצא אותי קודם.

"לוריין!" הוא קרא בשמחה.

"היי אורן." חיבקתי אותו.

"תגידי..." עיניו נמלאו מבוכה, "את יודעת שיש מבחן בביולוגיה, נכון?"

"לא, לא למען האמת. אבל עכשיו כן. מתי הוא?"

"ביום חמישי." השיב, "את רוצה שנלמד יחד?"

"הממ..." חשבתי לרגע, אני גרועה בביולוגיה. בעצם, אני גרועה בכל המקצועות, אבל אורן יכול לעזור לי עכשיו, איך לא ביקשתי ממנו קודם לכן? זה רעיון נפלא. כך אורן ילמד אותי את החומר, ויש לי סיכוי קלוש לעבור את הנכשל.

"זה יהיה נהדר! אתה ממש תעזור לי." ניסיתי להישמע מתלהבת, ניסיתי לחייך, אבל המחשבות הבלתי נסבלות על החלום ההוא פשוט לא הסכימו להסתלק ממני.

"יופי," הוא חייך, "אז היום בערב אני יכול לבוא אלייך?"

"כן."

הוא הרכין לשנייה את ראשו, וזה היה מספיק כדי שיראה את התחבושת של רגלי ויבהל. "מה קרה לך?!" הצביע על הרגל בבהלה.

"תירגע, אורן. רק נקע קל."

"את בסדר?"

"בסדר גמור." השבתי.

הוא נשם עמוק. "ראית במקרה את רון?"

סרקתי את מוחי, "אני חושבת שראיתי אותו ליד חדר המורים."  השבתי.

"הו, תודה." הוא אמר ועשה צעד לכיוון חדר המורים.

"חכה שנייה," עצרתי אותו.

"מה?" הבחנתי בסומק קל בלחייו, שאלתי את עצמי מה הוא ראה שגרם לו להסמיק.

"ראית את ונוס?" צחקקתי למראהו המבוהל.

"לא." השיב.

"משוחרר."

הוא הלך ואני יצאתי לחצר בית הספר. הסתכלתי סביבי, חיפשתי את ונוס, אבל היא פשוט נעלמה. התיישבתי על אחד הספסלים וחיבקתי את רגליי.

החלום גרם לי לתהות אם יש לי עתיד, ומה הוא יהיה. מעולם לא העזתי לחלום, לא העזתי לשאוף. פחדתי. לא הסכמתי לעצמי לצפות לעתיד יפה ומזהיר, אפילו לא במעט.

שמעתי שוב במחשבותיי את קולה של אימא, קולו של אבא קוראים לי. אדם הניע את ראשו בצער, למה? מה קרה? הוא אמר שהייתי תקועה, אבל איפה תקועה? מה היה המקום הזה?

לעזאזל, מה כל כך מיוחד בסיוט הזה שהוא לא עוזב אותי לרגע? מה אימא מנסה להגיד לי? היו לי אלפי סיוטים מאז המקרה ההוא, אבל אף אחד מהם לא היה כזה מייאש, כזה מדכא, מפחיד, ובעל משמעויות רבות כל כך.

ידעתי שהעולם שלי שונה מהעולם של האנשים האחרים, ידעתי שאני שונה. אני באמת יכולה לומר בביטחון שיש לי עתיד? ידעתי שלא.

מקווה שאהבתם (:

אני רוצה להגיד לכם שהסיפור דיי קרוב לסוף, וכבר יש לי רעיון לאחד אחר.

3>