העולם שלה

9:33

גם כשהתעוררתי, כל מחשבותיי היו נתונות אליה. אבל בעצם לא היה בכך דבר חדש.

התאכזבתי כשמיששתי את המיטה ולא מצאתי אותה בין זרועותיי, כשגופה לא היה צמוד אליי. הסנפתי את הכרית הנוספת שלצידי בתקווה להתענג על ריח טרי, אך לא היה שום זכר אליו.

במשך כמה דקות הייתי צריך לאזור כוחות מחודשים ליום הזה, שכבר יש לי תחושה שהולך להיות מתיש ומייגע. כשהרגשתי שמיציתי קמתי מהמיטה בתחושת סחרחורת, הדבר הראשון שפניתי לעשות היה ללכת לחדר של לוריין.

התכוונתי להפתיע אותה כשאפתח את הדלת אבל היא לא הייתה שם. עוד אכזבה.

*

10:01

הטלפון צלצל.

"שמישהו ירים." צעקתי כמעט מיד.

שמעתי את אימא עונה לטלפון כמעט ברוגז מבעד לצלילי הטלוויזיה.

"שלום," ענתה. "כן, מי מדבר?" היא התיישבה על הספה בפנים חתומות, עכשיו היא ללא ספק הצליחה למשוך את תשומת ליבי. נשימתה נעצרה לכמה רגעים ולאחר מכן, החל חזה לעלות ולרדת בקצב מסחרר. הטלפון נשמט מידיה והיא נפלה על הספה, כששריריה רוטטים.

"אמא?!" רצתי אליה בבהלה וניערתי אותה.

"זה..." היא ניסתה לומר משהו, "אדם... לא י...כול... לא..." היא לא הצליחה להסדיר את נשימתה.

הרמתי את הטלפון מהרצפה, "מי זה מדבר?" שאלתי מיד.

"מדברים מבית החולים 'תל השומר'. הגיע אלינו נערה ושמה לוריין. שם המשפחה לא ידוע לנו כעת. היא עברה תאונה..." ניסיתי להישאר רגוע, ניסיתי להתרכז בדבריה אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום, לא ידעתי מה לחשוב. נאטמתי.

"קרה משהו?" ונוס ניערה אותי, אך יכולת התזוזה שלי כאילו אבדה. "אדם, אתה מפחיד אותי!" היא סטרה לי.

התעשתי. "לוריין, תביאי לי מהר את המפתחות של האוטו." ניסיתי להראות דוגמא שלווה עד כמה שיכולתי. בדקתי את מצבה של אימא, היא עדיין שכבה על הספה כשהיא שרויה בהלם איום, דמעות זלגו מעיניה ללא סוף ונספגו על הספה לכתם לח גדול. השתדלתי להישאר צלול, לחשוב נכון, אבל רגשותיי התערבלו והצלחתי לך חשוב רק על מצבה של לוריין, מה קרה לה? היא בסדר?

הרמתי את אימא על שתי ידיי.

"הינה" ונוס חזרה במהירות. "מה קרה, אדם? מה קרה לאימא?" היא ייללה.

"תשתקי כבר!" לא הצלחתי לשמור על איפוק יותר, "עכשיו... תפתחי את האוטו, תישארי בבית עם טלפון זמין, סגור?" לא התכוונתי לקבל תשובה.

"אבל אדם, לאן אתה לוקח את אימא? מה קרה לה? אין לך רישיון עדין!" היא לא וויתרה, ראיתי שהיא מנסה להחניק דמעה.

"דיי!" נשמתי עמוק, "פשוט תעשי מה שאני אומר... תסמכי עליי."

היא הנהנה בצייתנות. "תיזהר." היא לחשה.

קיוויתי שהשיעורים האחדים שעברתי בנהיגה יספיקו לי, הייתי נחוש להגיע ללוריין, עכשיו.

*

כואב לי, כואב לי, כואב לי.

אלו היו המילים היחידות שעליהם יכולתי לחשוב.

הייתי במצב מודע כל הזמן, גם כשעיניי היו עצומות, גם כשהאמבולנס הגיע, ידעתי גם כשדקרו אותי עם מזרקים וידעתי כשניסו לעצור את הדימום. גם כשהכניסו אותי לחדר הניתוח, ידעתי.

יותר מכל, ידעתי כמה כואב לי.

כלום לא עזר, כל נגיע בגופי הייתה כמו שריפה שמתלקחת בתוכי לאט, שורפת כל איבר, מתענגת על המזון שאני מספקת לה.

לא היה לי מספיק כוח כדי לצרוח, ובטח שלא לברוח.

"היא סובלת מדימום פנימי וחיצוני, שבר ברגל הימנית וביד השמאלית." שמעתי אישה מדווחת.

מאז, אני לא יודעת אם שכחתי, או שלא הייתי מודעת עוד.

*

21:01

ישבתי לידה, הבטתי בעיניה העצומות בעדינות מופתית.

ילדה שסבלה כל כך הרבה בחיים שלה, זה יכול להיות הסוף? לא. כן?

כאב לי, כאב כל כך. לוריין שלי, איך היית מסוגלת לעשות את זה? דמעות זלגו מעיניי בצורה כמעט בלתי נשלטת. איך זה יכול להיות? דווקא כשהתחיל להיות טוב, דווקא כשהיה טוב...

כשנזכרתי בכל מה שלוריין סיפרה לי אודות העבר שלה, התחלחלתי.

איך ילדה כמוך... כל כך מתוקה, כל כך... איך יכולת לעבור כל כך הרבה?

ניסיתי, באמת ניסיתי להיות חזק בשביל אימא, ניסיתי להיות חזק בשביל ונוס. ובעיקר בשבילה, בשביל לוריין.

אבל נשברתי.

איך אחיה עכשיו? מה אם לא תחזרי?

"אהבת חיי," לחשתי, ליטפתי את פניה, ובידי השנייה אחזתי בשרשרת שקניתי לה, שרשרת עם משמעות שאיש חוץ ממנה וממני לא היה מסוגל להבין.

התקשיתי להסיט את מחשבותיי, התקשיתי להתרכז, לא יכולתי לחשוב על דבר מלבדה. השתדלתי לשמור על איפוק מוחלט, שנייה אחת של איבוד שליטה ואעשה דברים שללא ספק אתחרט עליהם.

פחדתי.

"אל תעזבי אותי!" הדמעות המשיכו לזלוג על עורה החיוור.

תחשוב אופטימי. הכרחתי את עצמי, הכול יהיה בסדר! אתה יודע שיהיה. אל תילחץ. יש לנו את כל החיים לפנינו.

נשמתי עמוק.

"אני אוהב אותך." לחשתי לאוזנה. קיוויתי שהניתוח שעברה יצליח, כל כך קיוויתי.

אחות הגיעה כדי להחליף את האינפוזיה. היא הביטה בי במבט מנחם, למרות שעיניה לא נתנו לי כל תקווה.

יצאתי מהחדר ברגליים כושלות, הרופא דיבר עם אימא. התקרבתי כדי לשמוע, אבל רטט מתוך הכיס שלי הרעיד אותי.

"כן?" עניתי מבלי להסתכל על הצג.

"אדם, מה קורה? כבר מאוחר! הכול בסדר? איפה אתם? אבא גם עצבני. אדם, אני דואגת." היא נשמעה לחוצה.

"לוריין, תירגעי." ניסיתי. "נגיע בקרוב, הכול בסדר. תגידי לאבא שזה מקרה חירום ונסביר לו הכול אחר-כך. עכשיו זה ממש לא הזמן."

"אבל אדם, מה קרה? אתה מפחיד אותי, אני רוצה לדעת!" היא הצטעקה.

"תאמיני לי ונוס, את לא רוצה לדעת." אמרתי בכאב גדול משהתכוונתי. ניתקתי מייד ונאנחתי, מה יהיה הסוף? ידעתי בתוכי. אם לוריין לא תעבור את זה, לא תהיה משמעות לחיים שלי.

אתאחד איתה מחדש.

נכנסתי שוב לחדר של לוריין.

פניה היו חיוורים, אך יכולתי להישבע שידה זזה מעט.

"לוריין!" פניתי בתקווה למיטה.

שפתיה זזו מעט כל כך שבקושי נראה היה שדיברה "אוהבת אותך." היא לחשה בקול שקט.

צליל ארוך וצורם נשמע מהמכונה שהייתה על יד מיטתה של לוריין.

בקושי השתלטתי על עצמי.

*

 22:22

לא יכולתי להזיז שום שריר בגוף שלי.

ידעתי שהכאבים העזים שהרגשתי לא בישרו בשורות טובות. זה הסוף.

אבל לא אוכל להמשיך הלאה בלי לעשות עוד דבר אחד.

"לוריין!" קולו העמוק והמתוק של אדם התקרב אליי.

"אוהבת אותך." לחשתי בכל הכוח שנשאר לי.

אני חושבת שאיכזבתי.

אני יודעת שאיכזבתי.

ואני כל כך מצטערת.