עמדתי מול הארון הפתוח, שכעת הכיל רק מחצית מהבגדים, החצי השני היה זרוק על המיטה בניסיון לבחור את צמד הבגדים המושלם.
לא היה מתאים לי להיות כזו, הפעם האחרונה ששהיתי בסיטואציה הזו הייתה לפני המון זמן, עוד כשהוא היה.
הייתי נבוכה וליבי קפצץ קלות לנוכך האירוע.
אני לא חושבת שזה היה משום שאהבתי את אורן, לא הרגשתי כלפיו כמו שהרגשתי כלפיו, כלפיי ניק. אני חושבת שיותר התרגשתי מהעובדה שאני יוצאת לדייט שוב, לאחר כל כך הרבה זמן שלא התקרבתי לאיש, שאפילו לא עלה על דעתי לקיים זוגיות, מפני שלא יכולתי לשכוח את ניק, והחלטתי שזה בסדר. זה בסדר שאני לא שוכחת, הרי איך אפשר לשכוח אותו, את האהבה הראשונה?
בצהריים בביה"ס, הצלחתי לחשוב בהיגיון, בגלל הזמן הרב שלקחתי לעצמי. החלטתי שאצא עם אורן למרות הכל, למרות שהלב אומר 'לא' בכל תוקף.
החלטתי שאני צריכה להתמודד עם הרגשות שלי ולא לברוח מהן, לעמוד מולן ולהיות חזקה.
כשישבתי שם בפינה השקטה, שלא הרבו להגיע אליה, החלטתי זאת. מסתבר שהייתה מהומה גדולה, כך ונוס סיפרה לי.
רווית יצאה מהכיתה ופנתה למנהלת, חיפשו אותי בכל פינה, כבר איימו להתקשר למשטרה, רק שבדיוק אז התקדמתי לכיוון השער, רציתי לצאת מהבי"ס, והשומר שהתלהב לראותי, קרא למנהלת, שרי.
את הצעקות שלי קיבלתי משרי. אך נורית, לשמחתי, לא שיתפה פעולה. היא הוזעקה לביה"ס, אבל ראיתי על פניה הבנה, היא לא כעסה או צעקה עלי, רק חייכה והקשיבה לשרי שנאמה בפניה על חוסר האחריות שלי. נראה היה ששרי אינה מרוצה מחוסר ההשתתפות של נורית בכעס השוטף שלה כלפיי, אך לא היה אכפת לי, עכשיו הערכתי את נורית יותר מתמיד, הרגשתי שהיא מבינה אותי, למרות שלא אמרה דבר. או אולי, בגלל שלא אמרה דבר.
כשהגענו הביתה ויצאנו מהמכונית, בזמן שנורית פשפשה בתיקה בחיפוש אחר המפתח, פתחתי את ידיי לרווחה וחיבקתי אותה באנרגיה הקלושה שנותרה בי, הייתי מותשת ומיואשת. ראיתי את ההפתעה על פניה, אך היא רק חיבקה אותי חזרה בחיוך מעודד ועיניי הזילו את הדמעה האחרונה שנותרה בהם, הדמעה האחרונה הייתה הכבדה מכולן, ולאחר שנפטרתי ממנה היא גרמה לי להרגיש הקלה ענקית, והיא טפטפה על חולצתה של נורית ונספגה בה לאט.
מאז אני בחדרי, לא יוצאת, מתבודדת מהמבט של נורית. רק ונוס נכנסה לחדר כשהיא חזרה מביה"ס וסיפרה לי את הסיפור במלואו מהצד שלה.
היה נראה כאילו גם היא הבינה אותי, ללא מילים. היא חיבקה אותי בחיבה, הרגשתי טוב כל כך בתוך החיבוק שלה, הרגשתי שהוא נותן לי כוחות ולמרות זאת ביקשתי ממנה ללכת. לא רציתי שתראה אותי ברגעי חולשה, רציתי שיחשבו שאני חזקה אחת שלא יכולה להישבר, כמו סלע כבד ונוקשה. ובסוף, מהר מאוד הדמות הזו נעלמה בעיניי הסובבים אותי והשאירה אחריה ילדה רגשנית ושבורה, כך חשבתי.
*
וכבר כמחצית שעה שאני עומדת מול הארון הפתוח בהרהורים, מה אלבש?
ונוס פרצה לחדר, "מה הבלאגן הזה?" עיניה נפערו לרווחה.
"אה.. זה-ממ.." לא הייתה דרך להתחמק, הרי במילא במוקדם או במאוחר היא תגלה, "אני... אורן הזמין אותי לצאת איתו היום" אמרתי בהיסוס.
"או-מי-גוד! ולא אמרת לי?! אני לא מאמינה, לוריין! לא מאמינה. אוקיי נגמרו המשחקים" היא אמרה וגרמה לאפי להתעקם. היא בחנה בשקט את הבגדים שעל המיטה. "אין סיכוי" זרקה לבסוף.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בחוסר הבנה.
"אין סיכוי בעולם שאני נותת לך לצאת עם הבגדים האלה" היא אמרה בדרמתיות.
"אין לי ממש ברירה, מה את רוצה שאלבש? כלום?"
"זה יכול להיות נחמד" אמרה בשקט במבט זומם, "אבל קר מידי בחוץ" שללה מיד ואני בתגובה זרקתי לעברה כרית בגיחוך.
"אז?" חיכיתי לישועה.
"אז ככה" היא התחילה והרגשתי שזה הולך להיות ארוך, "את תלבשי את הג'ינס הזה, עם המגפיים השחורות שאתן לך, איזה מידה את? לא חשוב, הן יעלו עלייך בכל מחיר! את הגופייה הזו, ומעל את הג'קט שאני אתן לך, ואו הוא יתאים לך בול! אני בטוחה שתאהבי אותו! הוא יהיה מושלם, והוא ידגיש את העיניים הכחולות היפות שלך, זה יסנוור ממש. המגפיים עם טיפה עקב ואני יודעת שאת לא רגילה לזה אבל את תתרגלי, תאמיני לי, והגופייה הזו היא עם מחשוף. כן, זה טוב. אחר-כך רק נראה מה לעשות עם השיער, ונראה אם אפשר לאפר אותך ו-"
"ונוססססססססס!" עצרתי את שטף דיבורה המהיר וחסר המעצורים.
"מה?" היא שאלה בתמיהה.
התבלבלתי מעט מפרץ האדרנלין האדיר הזה שניצות בה ללא שום התרעה, "אני לא מספיקה לקלוט את מה שאת אומרת, עקבים? מחשוף? שיער? איפור? כל אלו לא בשבילי" אמרתי בחוסר עניין גלוי.
"אבל היום אני זו שמכינה אותך" היא חייכה בממזריות.
"מכינה אותי?"
"מכינה אותך לערב המקסים הזה, אולי יקרה בניכם משהו!" היא התלהבה.
"אין סיכוי" אמרתי בשקט, ידעתי שהלב לא יתן לזה לקרות, הלב שלי עדיין קשור בשלשלאות ברזל חזקות ואיתנות לניק, המפתח שישחרר אותי מהגעגוע והאהבה החזקה כל כך שעדיין הרגשתי כלפיו, את המפתח השתוקקתי למצוא.
"איך את יודעת? חכי חכי! את תהיה כל כך יפה שהוא לא יוכל לעמוד בפנייך" היא חייכה, "מתי הוא בא?" שאלה והביטה בשעון.
"אממ 18:30" עניתי.
"אוי ואבוי! אין לנו מספיק זמן!" צעקה בהיסטריה.
"תירגעי" ניסיתי.
היא רצה לדלת ובשניה שפתחה אותה ראינו אני וונוס את, "אדם?!" נבהלנו שתינו.
אדם עמד מחוץ לדלת, נבוך. היה נדמה לי שראיתי מעט סומק על פניו, אבל לא הייתי בטוחה בגלל החושך ששרר במסדרון.
"מה אתה עושה פה?" שאלה ונוס ראשונה לפני שהספיק לפצות את פיו.
"אני? אממ.. הייתי רק אמ.. ניסיתי ללכת פה לאורך המסדרון לבדוק את הנעליים החדשות מה אתן בלחץ?" הוא של ברוגע כשהוא מעביר את ידו בשיערו. ולפתע ליבי קפץ, זה בדיוק המבט שהיה לניק, כששיקר לי, כשניסה להסתיר ממני משהו. זו בדיוק התנועה שהיה מבצע עם ידו.
"כבר אמרתי שאתה שקרן גרוע?" חייכתי אליו והתקרבתי אליו לאט, שמעתי את נשימותיו מאיצות מעט את מהירותן, הייתי קרובה אליו מאי פעם. הסתכלתי לו בעיניים, ותוך כדי הרמתי את רגלי מעט ודרכתי עליו. הוא התקפל מעט.
ראיתי מזווית עיני את ונוס מחייכת חיוך קטן.
"למה זה היה טוב?" שאל.
"לבדוק את הנעליים החדשות שלך" חייכתי והבטתי בהן, היה מרוח עליהן מעט בוץ.
"הן פשוט התלכלכו קצת"
"לך תעבוד על מישהו אחר" צחקה ונוס, "אתה פשוט רצית לצוטט לנו, לוריין מעניין אותך הא?" חייכה בממזריות, ידעתי שזה היה התור שלה להחזיר לו, כעת הגלגל התהפך והיא זו שיושבת ומקניטה אותו. אבל זה גרם לי להיות נבוכה.
"כן" הוא אמר והרמתי אליו את פני בהפתעה.
"וונוס, לא אמרת שתעזרי לי?" ניסיתי לעורר אותה. ומעבר לזה, היה בי חלק בפנים שרצה שאדם יקנא, אני לא יודעת למה, זה לא היה מתאים לי כלל.
"הוו כן כן! אדם אני לא חושבת שיש לך סיכוי, לוריין ילדה מחוזרת" היה נראה כאילו היא משוויצה במשהו טוב שעשתה.
"מחוזרת הא?" הוא אמר והסיט את קווצת שיער מפניי ומגעו גרם לי לצמרמורת. התרחקתי ממנו במהירות, ההרגשה שגרם לי להרגיש הבהילה אותי, הייתה זו הרגשה מוכרת כל כך אך עם זאת שונה כל כך. לא ידעתי להגדיר את מה שהתחולל בגופי. ידעתי שאני רוצה לחוש זאת שוב, אבל לא הייתה לי תשובה למה מגעו גרם לי להירתע.
"אדם לך מפה, אל תתקרב ללוריין" היא אמרה, והופתעתי לשמוע שמץ של תוקפנות בקולה.
אדם יצא מהחדר בשתיקה.
מה זה היה?
"קדימה, עכשיו בכלל כמעט ואין לנו זמן" חייכה וונוס, היא יצאה מהחדר וחזרה לאחר דקה עם מגפיים שחורות בעלות עקב קטן וג'קט אפור עם ציורי גולגלות שחורות וכוכבים, כשהחלק הפנימי של הג'קט, כולל הכובע פרוותי למדיי. באמת אהבתי אותו, הוא היה לטעמי.
לבשתי הכל לפי הוראותיה של ונוס.
"לא לא לא" היא אמרה כשהתקרבה אליי מעט, "זה לא צריך להיות סגור, זה העניין" חייכה ופתחה מעט את הרוכסן של הג'קט כך שהיה פתוח עד הכיסים.
"אז אני מוכנה?"
"עדיין לא" אמרה ובחנה אותי.
"זה לא צריך להיות פרוייקט, את יודעת" אמרתי בחוסר חשק.
"דווקא כן!" היא קפצה, "התווי פנים שלך, את יותר מידי עדינה, יותר מידי איפור לא יתאים לך פשוט" היא אמרה ופתחה קופסא עם עשרות תכשירים וכלי איפור.
"וואו" התפעלתי.
"כן" היא לקחה עיפרון שחור וצבעה מעל לריסים התחתונים שלי בעדינות, מרחה לי מעט סומק על הלחיים ושפתון שקוף, "זהו" אמרה, "הפנים שלך פשוט מושלמות, אין מה לתקן" היא חייכה ונראתה מאושרת. "אה! השיער כמובן!" היא חייכה וסירקה את שיערי השחור, לאחר מכן עמדה מולי וסידרה כמה קצוות שיער, "נשאיר פזור, השיער שלך חלק כל כך, כאילו עשית פן. את פשוט פלא טבעי"
צלצול פעמון נשמע.
"אוקי ילדה שלי" היא חייכה באושר, "אני הולכת עכשיו, תהני לך. ואל תשכחי שמחכה לנו שיחה ארוכה ארוכה אחר-כך" היא יצאה מהחדר בריצה קלילה.
זרקתי את כל הבגדים שהיו מונחים על המיטה לארון בערימה גדולה, וטרקתי עליהן את הארון, מנסה לגרום לו להישאר סגור.
לפתע שמעתי דפיקה קטנה על דלת חדרי הפתוחה, "האם הגעתי לילדה היפה?" זרק אל חלל החדר וחייכתי אליו.
"אני לא בטוחה"
"אני מבין שכן" הוא נכנס לחדר, "איפה הגיטרה?" שאל.
"זה סיפור מוזר, שרפתי אותה" אמרתי בשקט, נזכרת שהגיטרה הייתה כל כך יקרה לי, אבל מעוררת זכרונות רבים כל כך, זכרונות שרציתי בכל מעודי לשכוח.
הוא לא שאל שאלות, והודתי לו על כך בליבי.
"אז.. נצא?" שאל.
הנהנתי.
"אגב, את נראית נהדר" אמר בשקט וגרם לי להסמיק. אדם בדיוק עבר בכיוון הנגדי במסדרון ומבטו היה עצבני.
"רוצה גלידה?" שאל כסגרתי את שער החצר.
"לא קר מידי?"
"אני אגלה לך סוד" חייך, "אף פעם, פשוט אף פעם לא קר מידי לגלידה" הוא קבע.
ואני הלכתי לצידו בשתיקה, נזכרת בפגישה הראשונה שלי עם האהבה הראשונה שלי, פגישה שלא תחזור.
האטתי מעט את הליכתי, הייתי ממש מאחוריו. נבהלתי, חייכתי וליבי קפץ. זה היה הוא! זה היה ניק שהתגעגעתי אליו כל כך, שכל כך רציתי לראות שוב, לחבק שוב, לגעת, לנשק.
לפתע הוא הסתובב, ומתוך אינסטינקט מוזר התנפלתי עליו בנשיקה ארוכה. עד שהתעשתי.
אני כזו סתומה, מה עשיתי? מפגרת, סתומה, מה את חושבת לעצמך?!
"אני מצטערת אורן, זה לא-"
"זה בסדר" הוא חייך, "האמת ש... אני רציתי את זה" הוא אמר בשקט והתקרב אליי טיפה.
נרתעתי, "אורן, אני לא חושבת שאתה מבין-"
"לוריין" הוא קטע אותי שוב, והמשיך רק לאחר דקה ארוכה, "תני לי רק להעביר איתך את הערב הזה, תסתכלי על זה איך שאת רוצה. אני רק רוצה להעביר איתך את הערב" הוא אמר לבסוף.
"טוב" אמרתי בהיסוס, לא ידעתי למה הסכמתי, חששתי שזה יחזור על עצמו, האשליה הזו.
בהתחלה הלכנו רחוקים זה מזו, אבל אז אורן העז לאחוז בידי הקרה.
הייתי נחושה בדעתי לעבור את הערב בהצלחה, כאילו להוכיח לעצמי שאני יכולה, שאצליח להתמודד עם העבר, הרגשות.
בעיקר רציתי, להתמודד סוף-סוף עם ניק.
נאבקתי לעדכן פרק לפני שאני נוסעת, מקווה שהוא ישאיר לכם טעם טוב בנתיים =]
אני אישית לא ממש אהבתי את הפרק, אני מקווה שאתם תאהבו אותו, הוא גם ארוך מהרגיל 
בבקשה תגיבו,
שיהיה לכולכם חג שמח 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת שכותבת3>