העולם שלה

"בוקר טוב!" ירדתי למטבח כשחיוך גדול מרוח על שפתיי ורצון חזק לשוקו, כמו כל בוקר, למעשה.

נזכרתי פתאום שאין היום בית ספר, כי הרי אתמול היה הטיול השנתי-ובית הספר העניק לנו יום של מנוחה, כמה נחמד מצדם.

למרות שבכל מקרה נורית לא הייתה נותנת לי ללכת לבית הספר במצבי. אני מתכוונת לשתף הדם הגדול בגב, היא הייתה מודאגת מאוד אתמול.

"בוקר טוב" חייכה אליי ונוס.

"לו," נורית פנתה אליי בשם חיבה. "מה קרה שאת מאושרת כל כך על הבוקר? במה זכינו לראות את החיוך שלך?" פניה אורו.

"לא משהו מיוחד," משכתי בכתפיי ונזכרתי בליל אמש. עכשיו ידעתי ללא ספק-לא אוכל להתרחק מאדם, וניק לא יעצור בעדי מלאהוב שוב ולשמוח שוב. "מתחשק לי שוקו" פלטתי ופתחתי את המקרר במסעי חיפוש אחר חלב.

"אני מצטערת, חמודה, נגמר החלב. אם את רוצה את יכולה ללכת למכולת." אם היה זה מצב רגיל, וודאי הייתי מוותרת על השוקו. אבל מאחד ומצב הרוח שלי היה מרומם במיוחד, החלטתי שאני לא מוותרת עליו, לא היום.

לקחתי כסף, והתכוונתי לצאת כשבדיוק שמעתי את אדם מאחוריי,  "אני אבוא איתך." הוא התנדב.

"אין צורך, אני ילדה גדולה," אמרתי בגאווה, כמו ילדה קטנה. למרות שכן רציתי שיבוא, עמוק בפנים ידעתי שאני מפתחת כלפיו רגשות, ואולי אפילו רגשות שווא. אולי הוא כלל לא בעניין שלי? אולי הוא חושב שאני סתם ילדה קטנה, אף שהיה גדול ממני רק בשנה, ולא היה זה הפרש רציני. רציתי את זה, אבל בדיוק באותה מידה נרתעתי.

ליבי נכבה בעבר, ונותר סימן. כעת אני מתרחקת מרגשות כאלו כמו מאש, כדי לא להיכבות שוב.

"אבוא בכל זאת," התעקש, "מי יודע אילו צרות עלולות להיגרם לך" קרץ.

חייכתי אליו, כלל לא היה אכפת לי שרמז שאני שבירה,  כי באותו משפט רמז גם שהוא רוצה להגן עליי.

הלכנו ברחוב, כמה מכוניות חלפו על פנינו מידיי פעם. אהבתי את האוויר של הבוקר. הוא היה הצלול מכולם, אבל כעת שיכר אותי ריח הבושם שנדף מאדם שהלך לצידי.

לרגע גערתי בעצמי, על כך שאני מרגישה דברים כאלו, על כך שאני מרשה לעצמי – בקלות שכזו – לפתח כלפיו רגשות. הרי בקושי הכרתי אותו, הוא היה אדם שגר איתי ולא יותר מזה. ובכל זאת לא הצלחתי לסלק מראשי את השאלה אם גם הוא חושב עליי עכשיו.

"נראה שהולך להיות יום יפה." הביט אדם בשמיים.

"כן," הרגשתי רוח קלה נושבת, מתערבבת עם קרני השמש החמימות, "באמת נראה כך. אתה הולך לבית הספר?" התעניינתי.

"לא"

"אז...?"

"אני עם התיק של בית הספר, אבל זה רק כדי שאימא שלי תחשוב שהלכתי, זה פשוט שהיום ממש לא מתחשק לי. חוץ מזה, אני חושב שזה לא הוגן שאת תישארי בבית ותשתי לך שוקו בזמן שאני אלמד לי מתמטיקה" הוא צחקק.

נכנסנו למכולת וקניתי את החלב הקדוש.

"בקיצור-אתה מבריז" סיכמתי את דבריו.

"כן" אישר.

"זה אומר שאתה לא ממהר, אתה יכול ללוות אותי הביתה"

הוא חייך בשעשוע, "נחמד לך איתי." הוא קבע.

כבר עשינו את דרכינו חזרה הביתה, היה זה הוא שאחז בשקית.

"אתה עושה את זה לעיתים קרובות?" התעלמתי מדבריו.

"מלווה ילדות מרגיזות הביתה?" צחקק.

"לא, אידיוט. מבריז!" צחקתי.

"הממ..." על פניו נמרח חיוך ערמומי, "פה ושם"

"הצעירים של ימינו" צקצקתי בלשוני.

"ובכן, עלמתי. האם את לא עשית זאת מעולם?" הבעתו הייתה כאילו מתפלאת.

"או" הסמקתי, "אולי... פה ושם" אמרתי כדרך אגב, מחקה אותו.

"מאחר ואת לא לומדת היום, מה דעתך לארח לי חברה?" הציע.

הרהרתי לרגע, "ומה עם השוקו? אם אתה חושב שאני מוותרת על שוקו אתה-"

הוא קטע את דבריי, "אפילו לא עלה על דעתי!" הוא עדיין היה ציני, "תשתי, ומתי שאת רוצה אני פשוט אחכה לך בפארק שליד הבית." הוא תכנן.

"זה כבר מתקבל על הדעת" הסכמתי.

עצרנו  ליד הבית שוב.

"רק תן לי את השקית" הושטתי את ידי לעבר השקית אבל הוא הזיז אותה במהירות וחמק ממני.

"רק אם תבטיחי שתבואי." קבע.

"מבטיחה" הבטחתי לאחר היסוס קטן. קפצתי לעבר השקית שהחזיק בה למעלה, אך הוא שוב חמק ממני.

"מה עם נשיקת פרידה?"

ליבי החסיר פעימה.

"אני צוחק, לוריין!" הוא באמת צחק. "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך."

הייתי מרוגזת. לקחתי מידו את השקית והסתובבתי.

"לוריין, אני מצטער נו-"

"זה כלום, למה אתה מצטער? לא עשית כלום" קטעתי אותו.

"אז למה את מרוגזת?"

"אני לא" תקפתי, אבל באמת הייתי עצבנית. איך הוא יכול לצחוק בנוגע לדבר כזה?

"טוב" הוא אמר והרכין את ראשו, "אז אני מניח..." הוא התקרב אלי עוד, "שלא יהיה אכפת לך-" הוא תפס בסנטרי בעדינות וקרב את ראשו לפניי. לחיי בערו, גם אילו רציתי להתנגד לו, לא יכולתי. הייתי כמו כבולה. שפתיו החמות נחו על שפתיי בעדינות ותחושת עונג התפשטה בי, פניי עכשיו היו ודאי כצבע דם. אני שונאת את התכונה הזו, שכאילו מגלה מה אני מרגישה.

הוא התרחק ממני בעדינות והביט בעיניי, "נתראה אחר כך, יפה" הוא לחש והלך.

נשארתי עוד כמה דקות בשער הבית כדי להסדיר את נשימתי, ונכנסתי, כשהדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו, הוא הנשיקה הזו. על פניו שהיו כל כך קרובות אליי, הנשימה החמה שלו על פניי, הגירוי הזה. לא הכחשתי דבר ממה שהרגשתי כלפיו, לא חיפשתי תירוצים, לקחתי את זה כעובדה שעשתה אותי מאושרת. אבל עדיין קול קטן בתוכי צעק לי שזה טוב מידי.

שתיתי את השוקו הקר שהכנתי לעצמי, כשנורית צופה בי בחיוך מאוזן לאוזן, שאם לומר את האמת, נראה דיי אידיוטי.

"אני כל כך שמחה שאת מחייכת ככה, שאת נראית מאושרת." היא שברה את השתיקה.

לא ידעתי מה לומר.

"כשהגעת הנה, ידעתי שיהיה קשה. ידעתי שהדברים ישתנו, כבר לא יהיו אותו הדבר. לא מבחינתי, מבינתך, ומבחינת הבית הזה. ראיתי שהיה לך קשה, כולם ראו, ותאמיני לי שזה השפיע על כולם. אבל עכשיו הבית כאילו מלא אור, כשאת ככה. אני כל כך מאושרת." היא גילתה לי את מחשבותיה.

עדיין לא ידעתי מה לומר, פתחתי את פי, וסגרתי. אני חושבת שהסמקתי קצת, מה שנורית אמרה הביך אותי.

"הממ..." הייתי נבוכה, "אני חושבת שאצה לטיול קצר בחוץ, יום יפה היום. נכון?" פלטתי לבסוף, למרות שזה לא היה קשור, רציתי להסתלק משם.

"הו כן, זה באמת יום נהדר" היא הביטה מבעד לחלון.

*

צעדתי לכיוון הפארק שבו אמר לי אדם שיהיה. ראשי היה מלא מחשבות חסרות מנוח, פחדתי להיות עם אדם לבדי. כלומר, לא פחדתי ממנו, אלא מהשליטה שלי, אולי אפלוט דבר שאיני צריכה? אולי אעשה תנועה לא נכונה? אולי הוא בכלל לא מרגיש כמוני, ואז אראה כמו טיפשה. אולי זה מה שאני, ממתי הפכתי לכזו קלת דעת?

נכנסתי לתחומי הפארק וקלטתי את אדם מנופף לי. התקרבתי אליו.

"בוא נלך לשבת שם," אמרתי עוד לפני שהספיק לפלוט 'היי', והצבעתי על מתחם השעשועים.

התיישבנו שנינו על נדנדה גדול ועגולה. שתקנו, מזה חששתי.

הבטתי בשמיים ובציפורים שחלפו למעלה.

"כשהייתי ילדה קטנה, אבא שלי היה מדנד אותי כל כך חזק בנדנדה, תמיד רציתי יותר מהר והייתי צורחת" גיחכתי, "אמא שלי תמיד אמרה לו להיזהר, שזה מסוכן ושיפסיק, אבל אמא שלי תמיד הייתה דאגנית. פעם החליקה לי היד ועפתי קדימה, הדבר היחיד שאמא שלי יכלה להגיד לאבא שלי היה 'אמרתי לך' והיא חזרה על המשפט הזה בייסורים שוב ושוב" צחקתי על הזיכרון הזה, "הזכרונות הטובים ביותר שלי, הם הזכרונות שלי עם אמא ואבא" חייכתי.

הוא הביט בעיניי בחיוך קטן, "הם נשמעים נחמדים," הוא אמר בשקט.

"אני כל כך מתגעגעת אליהם" לחשתי, רק מפני שהרגשתי שאם אדבר בקול אתחיל לבכות, "לפעמים אני מדמיינת לעצמי איך היו ממשיכים החיים שלי, אם הם היו איתי."

הוא שתק.

"זה בטח לא מעניין אותך" הרגשתי טיפשה.

"זה  באמת מעניין אותי, לוריין" ראיתי את הכנות בעיניו.

"אז בטח לא הייתי מכירה אותך, את המשפחה המדהימה הזו שלכם" חייכתי.

"אבא שלי אף פעם לא היה טיפוס אבהי במיוחד." הוא כנראה החליט להיפתח גם, "מבחינתו לגדל ילד זה לתת לו דברים בסיסים כמו אוכל, מים ובגדים. הוא נחה. כלומר, מבחינה רגשית, הוא לא מביע רגשות, כלום. לפעמים אני תוהה למה אמא שלי איתו, הרי היא כל כך טובה-"

"היא באמת בן אדם מדהים, פשוט אין דברים כאלה" קטעתי אותו בחיוך, והוא החזיר לי.

"היא הטיפוס ההפוך מאבא שלי," הוא המשיך, "כמו שראית. היא אדם שחייב לעזור תמיד, היא תמיד דואגת ותומכת. לפעמים זה מציק, אבל אני יודע שלא הייתי יכול בלעדיה. ונוס יצאה בדיוק כמוה, היא תמימה כל כך." הוא אמר בשקט, " ואני... אני חושב שיצאתי כמו אבא שלי."

"מה פתאום! אתה ממש לא כזה, אני רואה בך שאתה אדם רגיש, טוב. אני לא מכירה בדיוק את אבא שלך אב-" הוא קטע אותי.

"ראית, הבן-אדם הזה, אם אפשר לקרוא לו ככה, הוא אפילו לא החליף איתך מילה מאז שבאת."

שתקתי, חיכיתי שישמשיך.

"אני רוצה להגיד לך את האמת, הוא ממש לא היה מרוצה מההחלטה הנועזת של אמא שלי, שתגורי איתנו, הוא תמיד ניסה להוכיח לה שהיא טועה, שאנחנו משפחה ושלא צריכים להיכנס גורמים זרים שיהרסו אותנו" הוא שיתף אותי, ואני רציתי לבכות, "הוא עדיין לא ממש מרוצה כשאת בבית, הוא חושב שאת הורסת את ה'חינוך' המזדיין שלו." הוא סיפר.

נאנחתי, "זה לא קל לאהוב אותי, יש בי הרבה פגמים. אני ילדה קשה"

אדם חייך, "כולם אוהבים אותך, לו." גם הוא קרא לי פתאום בשם החיבה שלי. "תסתכלי מסביב. ונוס אוהבת אותך, אמא שלי, גם אני, ובטח עוד מליון אנשים. אין לך מושג, לוריין, כמה שקל לאהוב אותך."

מקווה שאהבתם!

גם הערות ודעות מתקבלות בברכה,

תגיבו, סופשבוע מהנה