העולם שלה

מחר בצפר =]

יש כאלה שיגידו סוף סוף, יש כאלו שיבכו מדיכאון...

אני נייטרלית כרגע.

שיהיה לכולם בהצלחה מחר, ובכל השנה. מקווה שתצליחו (:

לאלו שעוברים לחטיבה, או לתיכון.. זה בטח מלחיץ, אני מבינה את זה.

אבל למדתי משהו, הכל אמור ללכת חלק. לתת לדברים לזרום, ככה הדברים לא ישתבשו

בכל אופן, חוזרים לשגרה, אם אפשר לקרוא לזה ככה

יכול להיות שיהיה קשה, ואולי יותר קל,

מה שלא יהיה, המווון בהצלחה, תשתדלו להשקיע , הא? ;]

3>

גם ביומיים הבאים אותו סיוט, חזר על עצמו. שעות השינה שלי בלילות האלו היו קטנים ביותר, אבל השתדלתי להחזיק את עצמי. כולם שמו לב לשינוי הזה שחל בי, הייתי ללא ספק מפוחדת מתמיד, ועייפה.

ובכל הזמן הזה לא יכולתי להגיב כמו שצריך, לדבר, לנשום, להתנהג. לא הייתי אנושית. הייתי כמו על טייס אוטומטי, לא שלטתי במוח העייף.

אורן ואני נפגשנו בבית שלי כדי ללמוד למבחן בביולוגיה, אבל הפגישה ההיא לא הספיקה, מפני שהפסדתי המון חומר, והוא נאלץ לקבוע איתי גם ביום שלמחרת, בספרייה.

אני לא בטוחה שהבנתי את החומר, אבל אני יודעת שעשיתי כל מה שאני שיכולתי כדי להקשיב ולהפנים.

עכשיו כשישבתי מול הדף הלבן, השאלות בלבלו אותי ולא זכרתי כלום. העייפות הייתה נוראית והמאמץ לחשוב הכאיב לי.

קראתי את השאלות שוב ושוב, אבל לא היה טעם.

פתק נזרק אליי. 'תתאפסי. תזכרי טוב מה למדנו. דומיננטי, רצסיבי.' הוא ניסה להזכיר לי.

שרבטתי מבחן את המילים הכי הגיוניות שהתאכסנו בי, ניסיתי לחשוב בצורה הגיונית, שכחתי את כל מה שאורן הסביר לי. הייתי בין הראשונים שהגישו למורה את המבחן, ויצאתי מהכיתה.

התיישבתי במסדרון בית הספר וקשקשתי על אחת המחברות שלי בניסיון לא מוצלח להעביר את הזמן. עקבים נקשו על הרצפה וכמעט חלפו על פניי, אך זו הייתה רווית, והיא נעצרה על ידי.

"כבר סיימת את המבחן?" היא שאלה בהפתעה.

הנהנתי.

"טוב, אז תלכי לרונן, הוא באודיטוריום." היא אמרה ונכנסה לאחת הכיתות שבה לימדה. והלכתי לאודיטוריום כפי שאמרה.

הפנים של האיש הזה נראו זועפים. ולרגע שכחתי מה עליי לעשות.

"תשירי." חזר על עצמו באדישות, כמו קורא את מחשבותיי.

"הו כן. הממ... מה לשיר?" שאלתי במבוכה.

לקחו יומיים עד שהאיש הזה, רונן, הסכים לפגוש אותי רווית אמרה שהיה לא קל לשכנע אותו, בייחוד אחרי שהתחילו כבר החזרות.

הוא חשב על זה בערך שנייה. "קשה לי לא להתרגש... טה-טה-טה-טה..." הוא זימר. "מכירה?"

"אה... כן, אבל אפשר את המילים?"

"מה חשבתי לעצמי. עוד אחת..." הוא מלמל בשקט והושיט לי דף.

האיש הזה גרם לי להילחץ, השתדלתי לייצב את קולי.

"קשה לי לא להתרגש,

הכול קורה ומתממש.

אורות מסנוורים-

חלום ישן שמתגשם."

על פניו הופיע חיוך שלא יכולתי לפרש. "תמשיכי."

"לנשום עמוק להשתדל,

שלא לרעוד ולקבל-

הכול באהבה.

והלוואי שזה יקרה, מהר."

קיוויתי שהשירה שלי מוצאת חן בעיניו, כי החיוך שנמרח על פניו לא היה מסופק, הוא היה ערמומי, הוא היה מוזר.

"איפה היית עד עכשיו?!" הוא צחק בקול רועם. זו הייתה כמובן שאלה רטורית. הוא טפח על גבי, "את טובה. בטח למדת, נכון? לך בטוח יהיה סולו, אם לא שניים. אני אחשוב על זה. מחר יש הקלטות, תבואי לבית שלי בשעה שמונה וחצי בבוקר, תבקשי את הכתובת מאחד התלמידים." בטח שאבוא, רציתי לקפוץ משמחה. לא חשבתי שהאיש המפחיד הזה יגרום לי לשמוח כל כך. "לכי לכיתה שלך עכשיו." הוא זירז אותי כשראה שאני נשארת עומדת במקומי. יצאתי מהחדר. לא רציתי להאמין בזה, אבל למען האמת, רציתי לעלות על הבמה, רציתי שיראו אותי, רציתי למשוך תשומת לב. רציתי להתבטא.

בזמן שהייתי עם רונן, שיעור ביולוגיה התחלף בשיעור עם רווית. נכנסתי לכיתה וכל העיניים עד הישנוניות ביותר הופנו אליי.

"מה הוא אמר?" שאלה רווית.

"הוא התרשם." לחשתי באוזנה בחיוך.

"גאה בך." היא אמרה בשקט ודחפה אותי קלות כדי שאלך לשבת במקומי.

באמת השתדלתי להקשיב, אבל בשנייה שהתיישבתי בכיסא העייפות השתלטה עליי ונרדמתי על השולחן. השינה הזו הייתה כה קלה עד שהסיוט שחזר על עצמו בכל פעם שנעצמו עיניי לא הספיק אפילו להטען.

*

מסיבת הסיום רק התקרבה מיום ליום, וההכנות היו בעיצומן. בכל יום, כל שעות הלימודים עסקו בחזרות. כעת נשארו רק עוד יומיים תמימים.

בסופו של דבר רונן באמת נתן לי סולו בשני השירים המרכזיים של הערב. כמה ילדים מהשכבה אפילו הציעו לי להיות הזמרת בלהקה שלהם שגם תופיע, והסכמתי. התלהבתי מתשומת הלב כמו ילדה קטנה.

לא התרגשתי במיוחד מהמסיבה שרק קרבה. למען האמת, לקחתי לי חופש דווקא ביומיים האלו. ואף אחד לא העז לשאול למה, רק בגלל שהתשובה הייתה מובנת מאליה.

הסיוט עדיין היה קיים במוחי, עדיין הטיל עליי אימה בצורה בלתי ניתנת לתיאור, עדיין עיניי דמעו בכל לילה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שחלמתי אותו, הוא היה טרי במחשבותיי, בכל פעם שהתעוררתי באמצע הלילה ללא יכולת לחזור לישון. הוא היה מאותם חלומות שאי אפשר להתרגל אליהם, רק שהחלום הזה רק חזר על עצמו שוב ושוב.

לא פעם שאלתי את עצמי אם יהיה לו סוף, כבר הייתי מיואשת ממנו, וכה עייפה שבקושי עמדתי על הרגליים. נראיתי נורא והתנהגתי נורא, ידעתי את זה. המילים היחידות שיכלו לתאר את המצב שבו שהיתי היו – לא אנושי.

לכן נורית לא שאלה שאלות כשביקשתי ממנה מעט חופש, לא אדם או ונוס. ורווית אפילו לא התקשרה כמו שהיא נהגה לעשות תמיד כדי לשאול מה שלומי, או מדוע אני לא מגיעה. למען האמת, כולם דאגו.

הייתי סגורה בחדר. שני האנשים היחידים שנכנסו  לחדרי היו ונוס ואורן. אורן בא לבקר אותי פעם אחת, למען האמת, הביקור שלו עשה לי רק טוב, הוא הצליח לגרום לי לצחקק ולהסיח את דעתי מהדקות שקודם נראה כאילו לא חלפו, הוא היה איתי שלוש שעות שנדמו לי כל כך מעט, הקשר שלנו התהדק, עכשיו הוא היה בשבילי לא סתם ידיד, אלא חבר טוב. באמת הרגשתי שיכולתי לסמוך עליו.

וונוס שנכנסה בכל פעם ופניה מודאגות על מנת להביא לי ארוחות, אך לא טעמתי אף אחד מהן. הייתי מוטרדת מידיי, והתיאבון פרח מבטני. לא יכולתי אפילו להסתכל על האוכל שהביאה, דחפתי אותו לפינת החדר, רחוק ככל האפשר ממני.

השתדלתי לא למצמץ יותר מידיי מפני שבכל פעם שעיניי נעצמו הן כל כך שרפו עד שדמעות זלגו מהן.

אבל היומיים האלו לא הספיקו לי, וגם לא עזרו במעט. להפך, הייתי זקוקה להסחות הדעת הקטנות שלא היו לי בבית, ולא הצלחתי לישון כראוי מפני שהסיוט רק בא שוב. הייתי חסרת אונים בצורה מוחלטת.

"את לא יכולה ללכת ככה." נורית נעמדה מולי ופניה היו רציניות ומודאגות בו זמנית.

"למה?" קולי היה צרוד.

"לוריין, את מטורפת! הסתכלת במראה? את יודעת מה עובר עלייך בכלל? זה פשוט בלתי נתפס, אני חושבת שאני מאבדת את דעתי!" היא הלכה הנה והנה אך לא הסתכלה בעיניי.

"גם אני חושבת... שאני מאבדת את דעתי."

היא הביטה בי. "אני לא מוכנה לזה. אני... פוחדת."

"הכול בסדר, נורית." שיקרתי.

"לא, הכול לא בסדר." אדם גם הוא התערב ונכנס לחדרי. "גם אני חושב שאת לא יכולה לצאת ככה מהבית."

"אני כן." התעקשתי. ניסיתי לעקוף אותם אבל הם עמדו בפתח הדלת ולא אפשרו לי לצאת.

"איך את מסוגלת להגיד דבר כזה? את לא במיטבך, אם לומר את האמת, מצבך נורא בזמן האחרון, אני לא יכולה לתת לך לצאת ככה." נורית אמרה בטון תקיף.

"אבל נורית, היום זו מסיבת הסיום." אמרתי ברוגע מדהים.

נורית פתחה את פיה כדי לענות אבל ונוס נכנסה לחדר, "לוריין, הם צודקים. את לא הולכת היום, זה סופי."

כעת כמעט כל המשפחה התנגדה לי, וידעתי שאין לי שום סיכויי מולם, אבל איך אוכל לתת לכל ההשקעה והרצון שלי להופיע במסיבת הסיום להתנדף?

"למה?" בכיתי.

הם לא ענו.

נתתי לעצמי ליפול על המיטה בחבטה. "אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת!" צרחתי וכיסיתי את פניי בסמיכה, מנסה להחניק את הדמעות שזלגו מעיניי ללא סוף, הן נספגו בסמיכת הקיץ הדקה שהפכה רטובה יותר ויותר.

נורית מיהרה לשבת לידי ולהחזירה לי חיבוק תומך, הרגשתי שהיא לא יציבה. "דיי, מותק שלי, בבקשה." קולה רעד.

"נורית... אני לא יודעת... מה לעשות... אני בקושי נושמת. אני עייפה... אבל לא יכולה לישון... הסיוט הזה הורג אותי! הוא גומר אותי לאט לאט. אני יודעת את זה." המשכתי לבכות לתוך חולצתה.

"הו, אז זה סיוט?" ונוס מיהרה גם היא לשבת לידי. "קודם כל, נתקשר לרווית ונגיד לה שלא נבוא היום, אל תדאגי, היא תמצא לך מחליפה, וגם לי."

"לא!" התנגדתי, "מילא אני, אני אפסיד את המסיבה, זו בעיה שלי. אבל את בשום אופן לא! לא בגללי."

"זה לא בגללך. במילא רציתי רק להיפטר מהמסיבה הזו." היא אמרה. "אני הולכת להתקשר לרווית." היא יצאה מהחדר.

נזכרתי באדם שעוד עמד בכניסה לחדר, ניגבתי את עיניי כדי שאוכל לראות אותו, אבל כשהסתכלתי התחרטתי. הפנים שלו הביעו צער כה מפחיד. הוא רק נענע את ראשו ויצא מהחדר.

"אני רוצה למות." לחשתי. היה נדמה לי שהסיוט מתחיל להתגשם. הרי התנועות שאדם עשה, הן היו זהות בדיוק לסיוט שלי? תואם לגמרי.

"אל תגידי את זה." נורית נשברה.

ניסיתי להתפכח, לא מצא חן בעיניי שאני גורמת לנורית לבכות, לא מצא חן בעיניי שאני נראית כל כך חלשה, כל כך שברירית.

ניגבתי את עיניי שוב, ביסודיות ונשמתי עמוק שוב ושוב. ניסיתי לחשוב על משהו אחר.

"את... יכולה... להכין לי... שוקו... בבקשה?" גמגמתי, הנשימה שלי לא הייתה סדירה מהבכי.

נורית הביטה בי רגע, כנראה כדי לבחון עם אני מספיק שפויה כדי להשאיר אותי לבד, אחר כך הנהנה במהירות ויצאה מהחדר.

עמדתי מחוץ לחדר של אדם, הוא תופף בתופים שלו בצורה חזקה כל כך שהרעידה את הבית כולו. נכון שהתרחקנו בזמן האחרון, אבל הוא עדיין היה האדם החשוב לי ביותר שהלך על האדמה הזו. עדיין אהבתי אותו כל כך. והמבט שזרק אליי קודם הרעיד והפחיד אותי עד קצות השפיות, הוא גרם לי לשאול את עצמי אם הוא עוד אוהב אותי, למרות מה שנהייתי.

נכנסתי לחדר שלו בלי לדפוק וסגרתי אחריי את הדלת. הוא לא הבחין בי, אפילו כשהתיישבתי על המיטה שלו.

"אדם..." לחשתי. ידעתי שהוא לא ישמע אותי, אבל רק לבטא את השם שלו שוב גרם לליבי לפעום מאהבה שלא התבטאה כבר הרבה זמן.

חיבקתי אותו מאחור, אבל בשנייה שידיי הקיפו אותו הוא קם בבהלה ונזרק הצידה.

החוורתי מפחד.

"אה... זו את." הוא בלע את רוקו.

'אה... זו את.' מה זאת אומרת, 'את'? אז זה נכון. הוא באמת הפסיק לאהוב אותי?

לקחתי את הסמיכה שלו והסנפתי את ריחו המשכר. מסיבה מוזרה, הריח הזה הרגיע אותי.

"כן. זו אני." אמרתי ברוגע.

שתקנו.

"אני חושבת... שאנחנו צריכים לדבר." שברתי את השתיקה.

"מה את אומרת." הוא גיחך.

יכולתי לספוג מילים כאלו מכל אדם אחר, אבל ממנו הכאב היה כמו חד כמו סכינים שננעצים לאט בכל איבר בגופי ומחוררים אותי.

נשמתי עמוק.

"אני מצטער."

הבטתי בפניו כדי לבדוק עד כמה זה נכון, אבל הוא באמת הצטער, בדיוק כמו בחדר שלי, גם אז הוא הצטער.

"אני מצטערת... על התקופה האחרונה." לחשתי.

"זו לא אשמתך." הוא אמר בטוב יבש עד פחד.

"אדם... כמה זמן לא נתת לי חיבוק? אני צריכה חיבוק. איפה החיבוק שלך?" השתדלתי לשמור את הדמעות בפנים.

אדם חיבק אותי בהיסוס. למרות שידעתי שהחיבוק שלו לא שלם רק המגע איתו גרם לי להרגיש טוב יותר, התכרבלתי בתוכו והידקתי אותו יותר אליי. הרחתי את הצוואר שלו, זו הייתה הפעם הראשונה זה זמן רב שהנחתי לעצמי לעצום את העיניים מבלי לחשוש מהסיוט. הפעם הראשונה זה זמן רב שבאמת הרגשתי בטוחה.

"למה אתה כועס עליי?" לחשתי.

"אני לא יודע." הוא ענה בשקט. "אולי כי אני אוהב אותך." הוא סוף סוף אמר את זה, וההקלה שהרגשתי הייתה עצומה. התענגתי על המילים האלו.

"כל כך התגעגעתי." זה היה אירוני שהתגעגעתי אליו כל כך, למרות שכל הזמן הזה היינו באותו הבית, ראינו אחד את השני, דיברנו... לפעמים.

הוא השכיב אותי במיטה והזדחל גם הוא מתחת לסמיכה הנעימה. הוא הביט בי והסיט את שיערי. "תספרי לי, על מה הסיוט שלך שלא נותן לך לישון?"

"זה משהו... שקשה להבין. אני נמצאת במקום שאין בו אופק, יש לילה אבל אין ירח. השמיים מתחלקים לשני חצאים, חלק עם כוכבים, וחלק בלי." את הסיוט הזה חלמתי כל כך הרבה פעמים שזכרתי כל פרט ופרט. " ואז אני שומעת את נורית קוראת לי, אבל אני לא רואה אותה. ואז אימא שלי קוראת לי, אבל אני לא רואה אותה. ואז הקול של ונוס, והקול של אבא. אתה מבין? אלו הפכים משני העולמות. ואז הקול של ניק..." אדם היה מרותק למה שסיפרתי. "ואז הקול שלך, אבל הפעם אתה אומר לי לא ללכת...ואתה מופיע מולי, אבל אתה שקוף ואני לא יכולה לגעת בך. אני מבקשת שתספר לי איך יוצאים מהמקום ההוא, אבל אתה רק אומר שאני תקועה עכשיו, והולך. אני צועקת לעזרה, אבל אף אחד לא עונה... ואז האספלט מתחת לרגליים שלי פשוט נעלם, ואני נופלת." סיפרתי בפעם הראשונה את הסיוט שלי למישהו. זה היה קשה עבורי, והמאמץ להיות חזקה ולא להזיל דמעות שוב היה ענקי.

אדם ליטף את פניי, "אבל זה רק חלום. את יודעת שאני בחיים לא אעזוב אותך." הוא לחש.

"למרות שזה לא הגיוני, החלום הזה נראה כל כך אמיתי. מציאותי כל כך."

אדם כיבה את האור מהמתג הקרוב למיטה והצמיד אותי אליו. "תשכחי מהחלום הזה. לכי לישון עכשיו."

ניסיתי להירדם, אבל דווקא עכשיו לא הצלחתי.  "אפילו עכשיו... כשאנחנו יחד אני פוחדת שאתעורר ואתה לא תהיה פה, אני פוחדת שאשאר לבד." היו כמה משמעויות למשפט הזה, מבחינתי.

אדם נאנח. "לוריין, אני שלך לנצח. ואני לא אעזוב אותך לעולם."

"תנשק אותי." הזדקקתי למגע שלו, רציתי אותו עכשיו יותר מתמיד.

"נשיקת לילה טוב אחת." הוא חייך ורכן מעליי לנשיקה.

הנשיקה שלו הייתה כל כך קצרה וכל כך מתוקה שלא יכולתי להסתפק רק בה, תפסתי בראשו והצמדתי אותו אליי, מנשקת אותו ומתקרבת אליו כמה שיכולתי, מצמידה את עצמי למפשעה שלו ומרגישה אותו מתקשה לאט. שרטתי מעט את גבו כמו שידעתי שהוא אוהב והוא השמיע קול הנאה קטן.

התשוקה אליו בעטה בליבי, "אני רוצה אותך, עכשיו." לחשתי בין נשיקה לנשיקה. הוא נעצר והביט בי, ואז עזב אותי ונשכב לצידי.

"מה?" שאלתי.

"אני לא יודע-"

"אתה לא רוצה אותי?" שאלתי בתוקף.

"אני כן, ברור. אבל אני לא רוצה לכפות עלייך או שתרגישי שאני ארצה אותך רק בגלל זה." שמעתי מבוכה בקולו.

"אני לא חושבת ככה. ואני מוכנה, ואני רוצה אותך, עכשיו." אמרתי בהחלטיות.

הוא זרק אליי מבט נוסף כדי לוודא עד כמה אני רצינית.

עצמתי את עיניי. הכנתי לאט את היד שלי לתוך התחתונים שלו ומיששתי את האיבר שלו. ידעתי שהוא לא יתנגד שוב, ובאמת רציתי אותו עכשיו... יותר מתמיד.

הוא השמיע קולות הנאה ותחב את ידו לתוך שיערי, מקרב אותי אליו. לאט הורדנו את הבגדים עד שנשארנו שנינו ערומים לגמרי. הקרבה אליו עכשיו הייתה כה נעימה, וחום גופו כמעט שיתק אותי. הוא נישק כל חלק בבטני ושיחק בשדיי. התפתלתי תחתיו בהנאה. כל כך אהבתי אותו, יכולתי להתפוצץ מאהבה אליו. הוא דחף אצבעות לתוכי והתאפקתי שלא לצעוק.

הוא קם מהמיטה וחיטט במגירה שלו.

"מה אתה עושה?" שאלתי בקול צרוד.

הבנתי כשהוא הוציא מהמגירה שקית קטנטנה, הוא קרע אותה והלביש קונדום על הזין שלו.

"את בטוחה?"הוא שאל כשרכן מעליי שוב, בחיוך.

"יותר בטוחה משהייתי בטוחה במשהו בכל חיי." חייכתי.

הוא נשק לי, התענגתי על הנשיקה הזו, נשכתי את שפתו בעדינות, הוא ליטף לי את הבטן, ואז נשק לצווארי, הוא פיסק בעדינות את הרגליים שלי והרגשתי אותו חודר לתוכי בעדינות. זה היה מוזר, זה היה שונה, זה היה מדהים.

"זה... כואב לך?" אדם שאל בשקט.

הנדתי בראשי לשלילה, אבל זה היה שקר, זה כאב... אבל רציתי את זה. היה כל כך מוזר להרגיש אותו בתוכי, משהו ממש בתוך הגוף שלי. אבל זו הייתה תחושה מדהימה. הרגשתי אותו מבפנים, כאילו אנחנו גוף אחד.

הוא התמוטט עליי בנשיפה חזקה.

"כל כך מאוהב בך." הוא מלמל.

חיבקתי אותו בחיוך, סוף סוף הדברים מתחילים להסתדר.

הרגשתי שלמה.

תגידו איך יצא (: