הדרך שלי...

פתאטית.....פשוט פתאטית.

אני סוג של חייזר שאף אחד לא מבין וכשמבינים קשה לנחם.....

אני כלואה בחיים האלה בלי אפשרות לצאת(לא כרגע לפחות...)

לפני כמה שנים פסיכולוגית(שטיפלה בי תקופה ארוכה) איבחנה אצלי BDD....הפסיכיאטר לעומת זאת שלל זאת על הסף ואמר שאלו רק חרדות בשילוב עם מחשבות אובססיביות של אנורקסיה.

כל אחד אומר משהו אחר וזה לא רק הם....היו לי כמה מטפלים לאורך שנים מאז גיל 9 שכל הזמן התחלפו.אף אחד לא באמת נתן פתרון אלא ההיפך רק החמיר את המצב.אף טיפול/ תרופה שנתנו לי לא עזרו.

והמסקנה תמיד אותה מסקנה-''את צריכה לעזור לעצמך!''|(וואלה יופי אז בשביל מה אתם קיימים?)

אני לא אומרת שבנאדם לא צריך לרצות לצאת מזה....צריך לרצות!אבל הם לא עזרו לי בכלל....וכשהמצב ניהיה טיפה יותר טוב הם נטשו אותי.ואז הוא חזר לקדמותו.והיום באמת שאני במצב הנפשי הכי גרוע אי פעם....לא האמנתי שאני אי פעם אגיד את זה כי חשבתי שזה כבר מאחוריי....אבל לא.

אני כבר לא יודעת מה יש לי....אני לא יודעת במה אני אמורה להילחם....כל מה שאני יודעת הוא שאני צודקת במה שאני חושבת על עצמי ואחרים חושבים אפילו גרוע מכך.....

לאמא שלי אין כסף לטפל בי,ואני לא מוצאת עבודה שאולי הייתה משפרת במעט את מצבי, ואם היא הייתה מחליטה לטפל בי אז היא הייתה שולחת אותי לאותה פסיכולוגית שבעצם נטשה אותי....ולפסיכיאטר אני לא באמת יכולה לספר את המחשבות שלי כי אז הוא יאשפז אותי.ובטח שלא למשפחה שלי!יש להם מספיק בעיות....

בקיצור אני בדרך ללא מוצא....נראה לי שאפילו חמור מכך...