פעם לא היה דבר שרציתי יותר בעולם.אולי גם היום....אך אני מודעת לסבל שכרוך בדבר.השתניתי ואולי מעולם לא....רק הוקצנתי יותר.נהייתי יותר אני.יותר מידי אני,לפעמים אפילו בצורה דוחה וברוטאלית מידי.
לפעמים,בעיקר אנשים זרים ומכרים רחוקים,משתהים ומתפלאים כאחד-''מניין לך הפה הזה?!זה ממש לא מתאים לך!מה קרה לך?!''
שיקפצו לי.מה הם מבינים בכלל?!אין להם מושג מה הולך בין קירות ''ביתי''.
אני לבד מתוך בחירה וחוסר בחירה.דחייה ראשונית ומתמשכת שחוויתי בתור ילדה, מאכזריות קשה מידי של ילדים,גרמה לי בסופו של דבר לדחות גם את עצמי מעצמי ומאחרים.מסע ההתעללות הבלתי פוסק שלהם בי,עבר,מבלי לשים לב,לידיים שלי עצמן,כבר שנים רבות.שנים שאני מתעללת בעצמי,נהנית,כנראה,בתוך תוכי להרגיש דחויה ולהיות דחויה.כאילו קיים בזה איזה מין צדק,כי אני מכוערת.(שוב,מילים שלהם ,לא שלי).
ואני ממשיכה כל הזמן וכל עת את ההתעללות הזאת.וכל הזמן מרגישה בתוך תוכי שהיא מגיעה לי.
אני שונאת את עצמי כ''כ ולא יכולה לצאת מזה.לא משנה כמה ניתוחים אעבור(עברתי בינתיים רק אחד,תודה לאל.),ולא משנה כמה ארד במשקל,עד שממש אהייה עור ועצמות....עדיין אשנא את עצמי.מאוד.ואני כבר ממש רוצה למות.
אומרים לי שאני חזקה,ומאוד אינטיליגנטית,ושאם ארצה אעבור כל מכשול כי כבר יצאתי מגיהנום אחד בחיים.אבל זה לא נכון.אני יודעת שזה לא נכון.אני פשוט מחכה,ממתינה,לרגע הנכון בו אוכל לשחרר את האחיזה מהעולם המופרך הזה.שחוץ מסבל ורגעים קצרים מידי של אושר,שהלכו ונעלמו כמעט כליל בשנים האחרונות,לא נתן דבר.
מתישהו האמנתי,לא מזמן אגב,שאי אפשר לצפות לקבל כל הזמן אם אינך נותן דבר מה בחזרה או אפילו בתחילה.וכך היה.נתתי המון.עזרתי מעבר ליכולות הפיזיות,הנפשיות והכלכליות כאחד.עמיתים בעבודה,לקוחות,הורים-בעיקר הורים.משפחה.
אבל כשביקשתי עזרה,ולו הקטנה ביותר-דלת נטרקה.מדלת לדלת צעדתי-מבול של דלתות נטרקות.
אבל המשכתי כי כך האמנתי שאולי בסוף אוהב את עצמי.אוהב את עצמי ע''י כך שאעזור לאנשים אחרים ואצליח לאהוב אותם על אף מגרעותיהם,ואם אצליח להגיע לדרגה כזאת,אז בטוח שבסוף אצליח לאהוב את עצמי.ולסלוח לעצמי.
אבל השנאה התחדדה, ולא רק כלפיי,אלא כלפיי כולם-עמיתים,לקוחות,הורים-בעיקר הורים,משפחה,סתם זרים-עוברי אורח,מכרים רחוקים,אלוהים-בעיקר אלוהים.
מעניין אם כשהגשם נזכר להגיע,אלוהים נזכר להיות בדיכאון.
שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
