המכתב הבא הוא לא שלי ולא קשור לנושא הבלוג שלי פשוט הרגשתי צורך עז לשתף אתכם בו, זהו מכתב שהקיראו לי בטירונות והוא נגע מאודדד ללבי.
השעה 4 לפנות בוקר אני שובר שמירה בשביל לכתוב לך מילה
לאלמונית
איך אפשר לתאר חוויות? מילים זה דבר נדוש.
איך אפשר להסביר דברים שאתה רואה ומרגיש למישהו אחר?
איך אפשר להסביר לך, לתאר מצב, להסביר את האי צדק שאני חש?
למה ג'ובניק חי טוב?! מוקף חיילות, ויש לו את כל האפשרויות והזמן לעשות!!חבל
שהשנים הטובות חולפות כ"כ מהר.
למה כשאני מגיע הבייתה בשבת ומנסה להתחיל איתך את אומרת:
"אתה מקסים, אתה נחמד, אבל אני לא אשב שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים
ואחכה לאדון שיבוא מסריח, מלוכלך ועייף, ברוך השם אני יפה והאפשרויות
פתוחות בפני..." ועוד שבת עברה.
למה כשהתגייסנו, לחבר'ה בחלקה היו הרבה חברות, מכתבים, חבילות ופתאום
נשארנו כולנו לבד?! בגלל שלוש שנים מזדיינות?!
אני ישבבמארב, בתוך אוקיינוס של בוץ, שלג מרחף אט מטה ואני רועד, אבל
הלב...הלב יותר קר, כי כשאני שוכב פה את מתהפכת במיטה החמה והיבשהבבית המוגן, בין השמיכות
(לבד או עם האהוב)ולא חושבת על כלום, לא יודעת בכלל שיש חיילים ששוכבים בבוץ, שרועדים מקורומתים לעצום את העיניים...ולישון....
ששומרים עליך אלמונית, כדי שתוכלי לשכב במיטה החמה, רגועה.
כשאני בגל"ב או באבוקה, עם נשק, אפוד, קסדה והרבה כעס בלב.
איך להסביר לך?
הרגשה של מתח וחרדה, של פחד ואהבה כשאני בא הבייתה ומספר על היתקלויות ועל הפחד וההתרגשות-
ואתם מנענעים בראש, כאילו מבינים ומספרים על המכונית החדשה שקניתם (או שאבא קנה לטחונים שביניכם).
כשאני סופר אבנים ובקטב"ים שפוגעים לי בג'יפ ושומע איך החשוד תיכנן לעלות ליצהר
ולתת צרור בכל האחים שהיו איתי ממרץ 02' ובעיתונות כותבים על חיילים רעים שיורים והורגים.
כשאני רץ בין הסמטאות וילד בן 10 מקלל את האמא והאחות, מתאר איך הוא יזיין אותן מא' ועד ת' ואני נגנב.
כשאני בקסטינה ורואה נוף שרואים בחו"ל אך אני רוצה לראות את הבית ואני רואה אותו...בחלום ובתמונות, אני רוצה מילה טובה!!!
כשכואב הגב והעיניים אדומות מחוסר שינה אני קורא בעיתון איך מסיבות אידיאולוגיות לא מוכנים הבני זונות לשרת בשכם, טול כרם, קלקיליה, רמאללה, וג'נין
כי זה נוגד את צו מצפונם. יש פראיירים אחרים שיעשו את העבודה השחורה בשבילם כל הצפונים וה"ציוניים".
אז מה אנחנו? אנחנו ה"כושים" של מדינת ישראל? הם לא מבינים איפה הם חיים,
הם לא מבינים שבלעדינו הם פשוט 2 מטר מתחת לאדמה?! ואני לא מבקש רחמים!
אני גם לא מרחם על עצמי, אני זועק לאי צדק!
אנשים חכמים אמרו פעם "מי שלא עובד בערב שבת לא אוכל בשבת" ואין להם מושג איך נרגיש אחרי שלוש שנים שבהם ראינו
מסגדים, מחבלי, נשקים וסמטאות, אין לכם מושג איך נרגיש אחר- כך כשנשכב במיאה עם החברה ונרגיש שיש אנשים שנולדו 5 שנים אחרינו
והם אלו ששומרים עלינו. בגלל מציאות מזדיינת שנראית אבודה.
אני חייב לשמור על אמא אהובה, על אבא, על אחים, על אחיות קטנות, חברים וחברות כן אני גאה!!! אני לוחם!!!
לפני כחודש וחצי אחותי שלחה לי מכתב עם שוקולד, על המכתב היה כתוב פשוט "תודה רבה".
היא בסה"כ בת 8 והיא מבינה יותר מכל הפוליטקאים בארץ המקודשת הזו.
ממש התרגשתי, אם לא הייתי משחק אותה קשוח הייתי גם מזיל דמעה.
כי בשבילה אני כאן נמצא!!!
אנחנו לא דורשים משכורת גבוהה, לא רוצים מכונית צמודה וגם לא חופשות בחו"ל,
רק מילה טובה!!!
רק שנדע שאומה שלמה עומדת מאחורינו שנדע שיש בשביל מה, שנרגיש ששווה, שנדע שלא טעינו כשביקשנו בבקו"ם קרבי.
שכל דבר קשה יהפוך ךקך כי בשבילך נעשה הכל מולדת אהובה.
אולי זה נשמע "קיטשי" וסתם כאילו אנחנו מזיינים את ת'שכל,
אך גם היום יש מי שחושבים וצרגישים כך
תנו לנו את הכוח להמשיך קדימה...לנצח...
על החתום,
החייל הפשוט...
המכתב הזה נכתב בידיי חייל... מכתב התאבדות שנכתב בידייו...
שהתאבד בגלל לחץ מהצבא...בגלל דיכאון...ירה לעצמו כדור בראש
והתאבד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
