אני זוכרת את אותו יום. את היום שבו הכל התחיל. את הבוקר הנפלא והרענן של חודש אפריל.

ישבתי לי בפינה המורחקת ביותר בבית הקפה. הקפה היומי הוא הדבר הנחוץ ביותר בבוקר. בהתחשב בעובדה שאני שותה רק קפוצ'ינו ב "לה פנריה" בית קפה בבוקר ומועדון סוער בשעות הלילה הקטנות. המועדון הוא כלל וכלל לא בשבילי. נכון, אני אוהבת מסיבות ואני אוהבת ליהנות מהחיים, אבל כש "לה פנריה" הופכת למשהו כ"כ אגרסיבי זה לא המקום שבו אני נמצאת. בדיוק כמו מועדון סאדו מאזו. לא בדיוק, אלא מועדון בדיוק כזה. איך הגעתי לשם? ממש במקרה. אז מה אם יש לי שיער אדמוני, אז מה אם באותו הלילה לבשתי מעיל שחור גדול יחד עם מגפי העקב הגבוהות שלי. זה לא אומר שמנהל המקום צריך לגשת אלי במיוחד ולספר בלחש שבמקום זה תתרחש לה מסיבה ענקית ומיוחדת. אכן מיוחדת. הוא ניגש רק לאנשים שנראים לו לעין. אנשים שנראים שייכים למקום. ניגש אליהם ומתלחשש עימם. זה אסור. אסור שידעו שקיים מקום כזה. נכון שאני סטודנטית משכילה ודעתנית, אבל לבושי, לבושי כלל  לא אמור לעורר עניין אצל אף אחד. אני מתלבשת אודות למצב רוחי. פעם כמו נערת רחוב ופעם כמו חתולונת. פעם סגנון ספורטיבי אלגנטי ופעם כמו סטודנטית נורמלית בעלת משקפיים.

אז שתיתי את הקפוצ'ינו שבעל המקום בעצמו הכין לי. מאז אותו מקרה אמרתי לו חד וחלק שהמועדון לא מעורר שום רגש אצלי, אלא דחייה עצומה של ללכת הביתה לתוך המיטה החמה והנעימה. וכן, הפכנו להיות חברים טובים. טבלתי את עוגיית הקרמל שלי בקצף החם ופתאום נשמעו קולות מאחורי. גניחות חלשות וכל מיני דיבורים.הסבתי ראשי והבחנתי באדם. אותו אדם. הסתכלתי עליו למשך דקה. ואז.. הוא הסתכל.

 " על מה את מסתכלת לעזאזל?!" צעק בלחש.

" על מה אתה מסתכל לעזאזל?!" עניתי חזרה ברוגז

" או, שתקי. אין לי סבלנות אליך." אמר בקול ממורמר כשכל גופו שמוט כלפי פינת החדר וכשגבו מוטל על רצפת המקום.

" לא שוב,לא שוב!" שמעתי קולות מתקרבים. סובבתי את הראש ומקס, בעל בית הקפה " לה פנריה" הגיע.

" אשלי, הוא לא עשה לך כלום נכון?" שאל אותי

" לא מה פתאום, מקס." השבתי

" רוני, רוני. אני שונא אותך." אמר מקס. כנראה הוא התכוון לזה שיושב כמו מוזנח על הרצפה.

" שקט! שקט.... הראש." החל לומר תוך כדי שעוטף את ראשו בשתי ידיו.

" מה קרה לו?" שאלתי

" הוא שתה יותר מידי אתמול בלילה. אין לי מושג מה הוא עושה פה עכשיו." אמר לי.

" הוא היה במסיבה?"

" הוא אכן היה. תראי, עדין הבירה מחזיקה לו תיד."

"  אכן עדין הבירה מחזיקה לו ת'יד ."אמרתי וגיחכתי קלות. הסתכלי שוב וראיתי שאכן בקבוק הבירה עדין בידו.

" אשלי, אולי תעזרי לי לקחת אותו מכאן? אנשים נועצים בנו מבטים. הם עוד יעזבו בגלל הרוקר האידיוט הזה."

" אין בעיה." עניתי בהיסוס, ושנינו לקחנו את רוני לאגף האחורי של בית הקפה אשר מתגלה רק בשעות החשכה.

" איפה כולם? איפה בריאן, פרנק וכריס וג'ס?" שאל רוני

" בבית. מתכוננים להופעה ההבאה, בעוד שאתה העצלן שבניהם נמצא לי בבית קפה ומבריח לי את כל אנשי הבוקר. לך כבר הביתה שתיין שכמותך!"

" הי הי מקס, חשבתי שאנחנו חברים."

" אנחנו אומנם חברים אבל אתה הורס לי את העבודה. לך הביתה."

" אבל מי ייקח אותי? אני לבד." החל לבכות

"  בכיין." אמרתי בלחש. אך כנראה שלחשושים אצלי הם בדיוק כמו צרחות כי משום מה שמעו אותי ודי הצטערתי על הפה הגדול שלי.

" היא תיקח אותי!" אמר וניגש אלי בחיבוק גדול של אחד ששתה הרבה

" לא לא! תתרחק!" צרחתי.

"אשלי....." התחנן מקס

" מקסים מדוויליד מנדלסון, אני לא לוקחת תטיפוס הזה איתי. אפילו לא סיימתי את הקפה ".

" אשלי בבקשה ממך. הוא מבריח לי את הלקוחות. רק קחי אותו מפה."

" ולמה שזה ישתלם לי?"

" אמ... אני אתן לך חודש קפה חינם."

" אה?! באמת? אוווו"

" כן כן! רק קחי אותו."

" כל סוג של קפה שאני רוצה?"

" כל מה שתרצי."

" טוב." הסכמתי

" יופי!" צעק באושר

אז נכון, באמת לקחתי אותו. אין לי אוטו, או אפילו אופנוע, גם אופניים אין לי ולא משתלם לי האוטובוס כשרק רחוב אחד מפריד. אז נאלצנו ללכת ברגל. כל האנשים ברחוב נועצים בנו מבט. " לכל הרוחות" חשבתי. מאיזו סיבה? בגלל שהם מזהים אותו, או מכיוון שהוא פשוט נשכב ונשרך עלי?

" היי אשלי." אמר

" היי רוני." אמרתי לו

" את יודעת שיש לי להקה, אשלי?"

" כן? כל הכבוד."

" הגורל בורח' זהו שמה."

" באמת הפעם ברחת מהגורל שלך..."

"  זאת להקה כל כך...." הוא לא הספיק לסיים את המשפט כשלפתע חבורת בנות טיפש עשרה דהרה לכיווניו. הן בטח זיהו. " רוני! רוני!" צעקו

" אוי לא. אוי לא!" צעק רוני

" לאיפה אני אמורה לקחת אותך?"

" לכל מקום רק לא לפה. הן יהרגו אותי."