ברחנו לבית שלי. כן, ברחנו. שנינו. גם אני וגם הוא. גם הוא וגם אני. הכנתי לו קפה, הוא שטף את פניו, התאושש מהכאב ראש האיום והלך לדרכו. הוא חמוד, לא אשקר. נראה לא רע בכלל. גם אני כמו בנות הטיפש עשרה הייתי בוחרת בו פעם. פעם, לא כיום. מי לא פעם רצתה מישהו מקועקע מכף רגל עד הצוואר, חבר בלהקה משוגעת, מישהו שעושה רק שטויות? אני. אני רציתי. השתנתי. עכשיו אני מעדיפה עורכי דין, או רופאים, או פסיכולוגים. כל דבר רק לא פסיכיאטרים וכוכבי רוק. זן משוגע, קשה לי להסתדר איתם.

 הדלקתי את הטלוויזיה, פתחתי את המקרר, בדקתי מיילים במחשב, פתחתי את המקרר. שוב משעממם ואין מה לעשות. הייתי מעדיפה ללכת לאוניברסיטה גם בימים שאין לי כל סיבה להיות שם, ורק לא להיות לבד בבית ולא לעשות כלום. בדקתי שוב מיילים ושלחתי כמה בחזרה. דפדפתי בעלונים ישנים ובדקתי את עבודת הגמר שלי. העבודה הכי מוצלחת שאי פעם יצאה לי. קרימינולוגיה. המקצוע הקסום ביותר שיש. אז אני לומדת קרימינולוגיה ותכננתי להיות סוכנת סמויה, במקביל אני עובדת בתור סייעת לבוחנת בדיקות דם. לא סתם בדיקות דם, אלה כאלה שקשורים למקצוע שאני לומדת. דם של נרצח, או מתאבד, דגימת דם קטנה שמוסרת מידע מדהים אודות האדם. נכון, עבודה אכן מפחידה וקשה. צריך כמובן להתפרנס ממשהו.

שוב השיעמום נכנס בי, סחבתי את עצמי לעבר המחשב והתחלתי להקליד...הגורל בורח. 357 מיליון ערכים. רוני רנטון, סולן להקת הגורל בורח. בן 25 ..... וגם את שאר חברי הלהקה פירטו. ניכנסתי לקישור אחר והחלתי אחר חיפוש תמונות של הרוני הזה. גדלים שונים, צבעים שונים, קעקועים חדשים. כל תמונה שונה מקודמתה. אכן הוקסמתי מהתמונות. בדיוק כמו אז. הצצתי על שעון הקיר ונוכחתי לגלות שהשעה כבר ארבע אחרי הצהריים. שטפתי פנים, לקחתי את תיק העבודה הגדול שלי. יצאתי מהבית לכיוון העבודה. מעניין מה הבוחנת תבקש שאני אעשה הפעם. אולי שוב אכין לה קפה ואקנה לה את עיתון הבוקר. בדיוק כמו כל שאר הימים הקודמים.

חזרתי מהעבודה. השעה הייתה כבר אחת עשרה בלילה. שוב קניתי קפה ושוב קניתי עיתון ושוב עשיתי את אותו הדבר בזמן שהיא מתרווחת לה בכיסא הגדול שבמעבדה ומעלעלת במבחנות. האם אמרתי כמה שהעבודה שלי קשה כבר? אכן אמרתי. עבודה מאתגרת שכזו לא תחכה לכל אחד בפינה. ישבתי בספה הגדולה. התרווחתי וזפזפתי בשלט. תמיד כיף לראות קומדיה פרועה אחרי יום מפרח שכזה. הסרט התחיל ופתאום נשמע צלצול. הטלפון צלצל, ובזמן שקמתי להרים, שאלתי את עצמי מי כבר יכול להתקשר בשעה כזאת.

" אשלי?"

" כן..."

" ערב טוב, אה לילה טוב. זאת ארין."

" לילה טוב ארין."

" מצטערת על השעה הכל כך מאוחרת. רק רציתי שתשני הלילה בהרגשה טובה."

" הילדה, היא שלי?" שאלתי

" עדין נשארו כמה תהליכים קטנים, אבל כבר מחר תוכלי לראות את קלייר שוב. כמה שיותר פעמים תפגשי אותה, כך תוכלי לקבל אותה במהרה."

" או ארין, זו בשורה אכן טובה. אני כל כך רוצה את הילדה הזאת. אני רוצה שהיא תיהיה חלק מהחיים שלי."

" כמובן כמובן, אך את יודעת היטב שכאשר אינך נשואה עם עבודה קבועה, הרבה יותר קשה לאמץ ילד."

" מגיל עשרים אני מנסה לאמץ את קלייר. אני במרוץ הזה כבר ארבע שנים. "

" אני יודעת, אשלי. אז שיהיה לך בהצלחה מחר עם קלייר, ולילה טוב."

" לילה טוב, ארין." אמרתי ושמעתי את השפופרת נסגרת מהצד השני.

כן, אני בדרכים לאמץ לי ילדה בגיל שש. נקשרתי לילדה הקטנה והבלונדינית בעלת העיניים התכולות. אפשר לראות את העצב שבעייניה על כך שננטשה. ננטשה כמוני. כמובן שקצת חברה לא תחסר לי פה. אכן אין לי עבודה קבועה ואני עובדת עד השעות המאוחרות של הלילה, אבל בשביל ילדה אני מוכנה לעשות הכל. העניין עם לימודי כבר מסודר. אני לומדת רק שלוש פעמים בשבוע במהלך הבוקר, ורק בתחילת שעות הערב מתחילה את עבודתי בתור עוזרת לבוחנת בדיקות הדם בדיוק באותם הימים שאני נמצאת באוניברסיטה. קלייר תיהיה שלי. הלכתי לכיוון המיטה והתכוננתי לבוקר של מחר. אלך למקס, אקנה את הקפה שלי ואלך להגיש את עבודת הגמר. אבקר את קלייר שלי ולאחר מכן שוב אלך לעבוד. איך אצליח לפרנס את שתינו כשאני עובדת רק שלוש פעמים בשבוע? את התשובה אני לא יודעת. נרדמתי.

" בוקר מקס."

" בוקר אשלי."

" הכן לי את הקפה היומי שלי." חייכתי

" כמו שהבטחתי, חודש שלם הקפה שייך לך ואת שייכת לקפה."

" מה עם..רוני? הכל בסדר איתו?"

" אין לי מושג. לא דיברתי איתו. "

" אמממ...יש לי בשורה." אמרתי בחיוך ענקי

" ומה היא, אשלי יקרה?"

" קלייר שלי!"

" קלייר שלך? קיבלת אותה?"

" כן! כן!"

" או אשלי אני כל כך שמח בשבילך." אמר ויצא מבר הקפה לכיווני

" גם אני. גם אני." השבתי ומקס עטף אותי בחיבוק גדול.

הגעתי לאוניברסיטה. עצים ירוקים מגוזמים בצורות שונות. ספסלים ופחיהם בכל עבר.

" בוקר אשלי"

" בוקר אנג'ל." עניתי

" בוקר טוב אשלי."

" בוקר טוב ג'ון." עניתי

" אשלי! בוקר טוב ומוצלח."

" גם לך, רוברט." השבתי

סיימתי עם ההשבות של 'בוקר טוב'. אנשים הם כל כך צבועים. הם לא באמת רוצים להגיד לי בוקר טוב. הם עושים זאת רק כדי לא לשקר לעצמם. כדי שיחשבו שהם אנשים טובים יותר, נקיים יותר.

" בוקר טוב, פרופ' ג'רמי לינדסי ."

" בוקר אכן טוב, אשלי."

" העבודה ברשותי." אמרתי ונופפתי בקלסר שביידי

" אני שמח לראות. גברת אשלי מילר."

" מתי אוכל להגיש אותה,פרופ'?"

" כבר בתחילת שיעור זה, כשכל הכיתה תתאגד יחד."

" אוקיי, אהיה שם."

" אני שמח אשלי. ברשותך אלך לי עכשיו."

" אין בעיה." אמרתי.                                                                                                                        

 חיכיתי. הצצתי בשעון. חיכיתי. התהלכתי סביב וסביב. הגיע הזמן.

ניכנסתי לשיעור. הפרופ' היה שם. גם שאר הסטודנטים כמובן. סטודנטים מטופשים. חכמולוגים קטנים.  הגשנו את העבודות ופגשתי את בריטני ביציאה.

" אשלי שלי! התגעגעתי." אמרה וניגשה אלי בחיבוק גדול

" בריטני. כל כך אוהבת אותך." אמרתי בציחקוק

" פרופ' ג'רמי מטופש. אני לא אוהבת אותו." אמרה לי

" למה מטופש בריטני?" שאלתי

" הוא רק רצה לקחת את העבודות ולעוף לעוד יום סוער עם אשתו."

" אשתו?"

" אשתו, המאהבת שלו. שיהיה."

" אני לא מאמינה עליו."

" תפסתי אותו על חם ב'רומנייט'."

" באמת? ומה עשית שם?"

" מה עשיתי שם טיפשונת? הלכתי לראות את ג'קי שלי."

" ג'קי לא שלך. הוא אפילו לא מכיר אותך."

" הוא עוד יכיר. את עוד תראי."

" איך הייתה ההופעה של ג'קי והלהקה?"

" התמוגגתי אשלי, בדיוק ברגע שראיתי אותו."

" מה הפרופ' עשה בהופעה שלהם?"

" כנראה שבת זוגתו אוהבת גם כן את ג'קי."

" כנראה." צחקתי

" אני באה אליך, אשלי?"

" את באה אלי בריטני."

" ונזמין פיצה?"

" קודם כל אני צריכה ללכת לבקר את קלייר. את באה איתי?"

" מתי היא אצלך באמת?"

" היא בדרך להיות שלי, בריטני."

"  זו בשורה כל כך משמחת . נלך לבקר את קליירי." אמרה.                                                                    

הלכנו. צעד ועוד צעד. פסיעה ועוד פסיעה. אנשים ברחוב. בתי קפה ומסעדות.  גני ילדים. בתי ספר. מועדונים. צעד ועוד צעד. מקום נטוש. עזוב. הרחק מהאזור הסוער. בית מחסה.