כן אז לאור הביקוש "העצום" החלטתי לעלות את פרק 4

מידי עדכון המליץ על ספר. והיום " טריינספוטינג "-תקראו תדעו

אז כן, נכנסו למועדון. מועדון ראוותני ושחור מידי. לא הסטייל שלי. אבל בשביל ברטיני הייתי מוכנה לסבול. מלצריות עם פילוס דרך המגשים בדרך מקורית ביותר. למעלה. שתייה נמצאת עליהם. רעש. עשן. מוזיקה. עשן. מוזיקה. רעש. דיבורים. חצאיות מתנפנפות. שחור. אדום.

" מה זה המקום הזה בריטני?" שאלתי

" טעיתי, אש. זה לא בשבילנו. מה נעשה?"

" אני לא יודעת. רצית ליהנות לא?"

" אני לא יכולה לזוז כאן אפילו. מועכים אותי בכל פינה."

" בוא נצא מפה בריטני."

" לאיפה?"

" נפרוש הביתה."

" לא הביתה, אשלי."

" אז לאיפה?"

" אני יודע לאיפה." אמר אחד וחיבק את בריט

" כן, אנחנו יודעים." אמר השני וחיבק גם אותי

" מה אתה חושב שאתה עושה לעזאזל?!" צעקתי

" אל תדאגו, לא נעשה לכן כלום." אמר השני והרפה את ידיו ממני. גם הראשון הוציא את הידיים מבריטני.

" מי אתם?" שאלה בריט

" אני בריאן." אמר הראשון

" אני שיין." אמר השני

" בריטני ואשלי ." אמרתי

" נמאס לכן כאן בדיוק כמונו אה? " שאל בריאן

" מכיר מקום טוב יותר? " שאלה בריט

" יש לנו בדיוק ארבעה כרטיסים למופע לילי ." אמר שיין

" ולמה שתתנו לנו שני כרטיסים ?" שאלתי.

" כי אנחנו זקוקים למלוות ." אמר בריאן

" מלוות? למה? אני לא מתכוונת בשום פנים ואופן להיות בת ליווי שלך !" אמרתי

" תסתלקו !" אמרה בריט

" למה? כי אנחנו עדין לא בני 21 ." אמר שיין

" מה אכפת לי בני כמה אתם ." אמרתי

" אנחנו בני 19 סתם שתדעי בכל מקרה. זאת אחת המסיבות. מסיבה אמתית. כלל לא אחת כמו זאת. יש כמובן הגבלת גיל. מגיל 21 ומעלה." אמר בריאן

" ואתן נראות לנו קצת יותר מבוגרות מגיל 20." אמר שיין

" כבר תכננתם לקנות עוד שני כרטיסים?" שאלה ברטיני

" תשמעי אה... בריטני. כל כרטיס עולה 200 דולר. אם אתן לא רוצות נחפש אחרות שיתלוו אלינו בכיף." אמר בריאן.

" לא לא אנחנו רוצות!" קפצתי

" אש? אשלי למה?"

" ככה בריט. תיהיא ספונטנית, זוכרת?"

" אוי אש את מפתיעה כשלא צריך."

" כן כן! אנחנו רוצות." אמרתי שוב

" יופי!" אמרו שניהם

" בתנאי." אמרתי

" שהוא?" שאל שיין

" ללא שום נגיעות בינינו."

" מה אתה אומר בריאן?" שאל שיין

" אני אומר שלא. בוא נלך."

" למה לא?" שאלה ברטיני

" נסגור על נשיקה?" שאלתי

" ו.....?" שאל בריאן

" ועל מה?!" צעקתי שוב

" ועל מה עוד?" המשיך

" על כלום. או נשיקה או שתחפשו אחרות" אמרתי

" נשיקה וסגרנו." אמר שיין

" סגרנו." אמרנו שתינו יחד.

אז יצאנו מהמועדון המטופש שאליו בריטני סחבה אותי. נכנסו למכונית של בריאן והנסיעה החלה. בריאן, בעל עיניים חומות ושיער ארוך שחור. כמה קעקועים על הידיים ואפילו כמה צמידים, החל לספר קצת על עצמו. הוא סטודנט לקולנוע, והוא גר יחד עם שותף במעונות. שיין לעומתו, בעל עיינים כחולות שיער קצר בלונדי ובעל להקה שמנגנת מידי פעם במועדונים חסרי ערך. גם בריט ואני דיברנו. בריט חברה טובה שלי כבר מימי התיכון. אני עזבתי לענף הפשע. קרמינלוגיה, והיא דווקא בחרה ללכת לעולם הורוד, לעיצוב ואדריכלות.                          עצרנו. הגענו למקום. ירדנו מהרכב. וואו הוא די עצום. אורות אדומים מבחוץ. חלונות גדולים. קצת מרוחק מכל אזור התעשייה. קצת נמצא בחורשה עם עצים. עכשיו הבנתי את משמעות המחיר. שיין, בריאן, בריט ואני עמדנו מול הדלת הענקית והכבדה. שורה ענקית של אנשים המתינה לפתיחת הדלת.         " יש כאן הרבה מאוד אנשים." אמרתי.

" וחכי עוד שתראי מה יש בפנים." אמר לי שיין

" אני מקווה שלא נמעך כמו ב" תומסיו" אמרה בריטני

" אני בטוח שתלכי לאיבוד שם מרוב הגודל. מה שאת רואה מכאן זה עוד כלום." אמר בריאן

" הייתם פה כבר שאתם יודעים כל כך הרבה?" שאלתי

" היינו פה כבר. בדיוק לשתי דקות" צחקו השניים

" ואז מה?..." שאלה בריט

" ואז העיפו אותנו. או שאנחנו נמצאים יחד עם בני 21 ומעלה, או שאנחנו מסולקים." אמר שיין

" שטויות. בשביל מה צריך מלווה?" אמרתי. הם בטח רוצים רק לנצל אותנו הבנים האלה!

" גם אני חושב כמוך. אלו ממש שטויות." אמר בריאן

והנה הדלת נפתחת. התור מצטמצם. אנשים חדשים מגיעים. התור שוב ארוך. אנחנו ראשונים. הסלקטור מציץ בתעודות הזהות שלי ושל בריט. " הם איתנו" אמרתי והצבעתי על שני הטיפוסים. נכנסנו. עמדתי. הסתכלתי. אכן הייתי בהלם. בכל ימיי הבילויים שלי לא הייתי במקום כזה כלל וכלל. מפואר בעוצמתו. ענקי. מרשים. שתי קומות למקום הגדול. בקומה הראשונה ניצבה לה הבמה הענקית. אורות מעליה. הבר הגדול עם האלכוהול. בקומה השנייה היו ספות ופינות עישון מתאימות. יכלו לשמוע את המוזיקה בכל עבר ובכל פינה. האנשים התקבצו סביב הבמה. ידעתי, הלקה הגיעה. עמדנו ארבעתנו. הרשתי צורך להתקרב וסחבתי את בריטני איתי.

" לאן אש?" שאלה

" יותר קרוב בריט." אמרתי

" מה עם שיין ובריאן?" שאלה

" אחר כך." אמרתי

המוזיקה החלה.גיטרות. תופים. בס. גיטרה. והקול הזה. הקול הזה נשמע לי שוב. התקרבתי יותר ויותר עד שנטשתי את בריטני לבדה. המוזיקה סחפה אותי. אהבתי את מה ששמעתי. אהבתי את מה שהצלחתי לראות. כולם החלו לקפוץ. גם אני. התקרבתי עד שיכולתי אפילו לעלות על הבמה. ואז ראיתי אותו, ראיתי אותו. ראיתי את רוני שלי.                                                                                                                       "הגורל בורח!!!!!!!!!!!!" שמעתי שצורחים.

קפצתי והתחלתי לצרוח כמו שאר האנשים. רוני....הוא נראה כל כך טוב. ואז ראיתי זאת, הוא הסתכל ישר לכיווני וחייך. אוי כמה שזה שבר אותי.

" אשלי, למה נעלמת לי פתאום?" צרחה בריט לתוך אוזני " בריטני, אני מכירה אותו."   צרחתי חזרה                                                                                                                                                  " את מי את מכירה בדיוק?"                                                                                                               " אני מכירה את הסולן. קוראים לו רוני. הוא אפילו היה אצלי בבית."

" וואו, ולמה לא סיפרת לי שחתיך כזה היה בבית שלך?"

"לא חשבתי באותו רגע."

" מה הוא עשה אצלך?"

" סיפור ארוך. אני כבר אספר לך הכל. אי אפשר לדבר בצורה כזאת." אמרתי בצרחה.

השיר נגמר, וההפסקה החלה. הדי ג'י החל בהשמעת כמה שירים מוכרים והלהקה התפזרה בין הסובבים. בריטני אמרה לי שהיא הולכת למצוא את השירותים, היא יודעת שיש לי פחד ממראות, אז היא הלכה לבד. הייתי פשוט חייבת למצוא אותו. הבעיה שהוא זה שמצא אותי קודם.