והיום: " האפר של אנג'לה "- פרנק מק'קורט

אשלי מילר פרק 10000000

סתם סתם זה רק עוד פרק. פרק 7

" בוקר טוב אשלי." אמר עם חיוך ענקי ממיס פרפרים בבטן

" מה אתה עושה כאן?"

" את לא שמחה? חשבתי שלפחות תחזירי לי בבוקר טוב רוני היקר והטוב." ציחקק

" חשבתי שלא תבוא." חייכתי חיוך של בנאדם מאוהב

" אני פה ועכשיו אני דורש את הקפה שלי."  למה הוא לא מפסיק להיות חייכן וזוהר כזה על הבוקר?

" ואתה תקבל אותי כמו שהבטחתי." עניתי

" שבי." קם והושיב אותי על הכיסא בעוד שהוא ממולי על הספה

" תודה." אמרתי בבישנות

" אז...נהנת ביום שישי?" שאל.זה נכנס בי חזק. שיין האידיוט!

" נהנתי בעיקר משני דברים."

" כן.."

" ההופעה שהייתה הטובה ביותר, וכמובן השהייה איתך."  תמיד הייתי ביישנית בפלרטוטים. תמיד עניתי בקרירות וכמובן שלא ניסתי להתחיל עם כל חמוד שראיתי.

" אני לא מבין למה ברחת לי ככה. זה לא בסדר." חייך. אוייי הוא ביישן חמודי. זה שובר אותי

" מצטערת. בריטני, החברה שלי, הייתה די בצרה."

" חברות ראשונות, אני מסכים."

" מצטערת... אני פשוט מאז שאני מכירה את עצמי תמיד ברחתי לאנשים."

" הי! את סותרת את עצמך."

" לא לא.לא נכון."

" כן אש כן."

" אמרתי את זה בנוסף, לא ברחתי בגללך."

" אני מקבל את זה, זה בסדר."

" ספר לי על עצמך עוד, רוני." כן כן, אף פעם לא יצאתי מהר מידי עם אנשים לפני שהכרתי אותם.

" אממ... יש לי תואר בקולנוע ובדרך לתואר השני, אני גר במקום קטן וצנוע למרות ש.."

" ש..?" התעניינתי

" לא חסר לי כסף. את שלי כבר עשיתי בחיים."

" אני בטוחה שהדירה שלי עוד יותר צנועה משלך." צחקתי

" אני לא חושב שיש לי מה לעשות לבד באיזה ארמון ענקי."

" מה עם הלקה?"

" לכל אחד יש את המקום הפרטי שלו. כמובן שאנחנו מבלים הרבה אחד אצל השני. בבית של כריס יש את כל הציוד של ההקלטות, והכל מסודר."

חייכתי ולא הצלחתי להסתיר את צחוקי. צחוק שבכל בית הקפה שמעו. אנשים הסתובבו.

" אשלי? קרה משהו?" נראה מבולבל

" אוי אני מצטערת. אתה הולך להיות במאי או צלם, אתה גר במקום צנוע, אתה בעצמך צנוע שכמותך! אתה פשוט לא מי שדמיינתי לי."

"  הי... מה הבעיה?!" הרים את הטון. קצת נבהלתי

" לא לא. זה הדבר הכי טוב שאפשר למצוא במישהו."

" לא הבנתי מה כל כך מצחיק היה" אוי למה אני חייבת להרוס? זה תמיד קורה לי. אנשים חושבים שאני אישה פסיכופטית משוגעת.

" אני מצטערת...אני אשתוק פעם הבאה."

" לא אל תעשי זאת. אם זה מה שגורם לך לצחוק ככה אני אעשה את זה לעיתים קרובות."

" עדיף שתעשה את זה במקומות ציבורים, כולם פה הסתכלו עלי. תיזהר זה עוד עלול להביך אותך, וכן גם אותי."

" את עדין לא מכירה אותי אש. זאת רק מסכה כרגע ".

" אההה קריפי.יש משהו שדי מעניין אותי.. מתי הספקת להשיג תואר?" הייתי בהלם, לא אשקר.

" הלכתי לאוניברסיטה רק בימי מבחן והרצאות מיוחדות, את שאר החומר למדתי לבד תוך כדי סיבוב הופעות".

" איך אתה מסוגל לזה, אין לך זמן בכלל".

" אני תמיד מפנה זמן לדברים שאני אוהב".

" אני בהחלט מעריכה אותך". חייכתי

" ואת..מה את עושה בחייך חוץ מדם?"

" אני סטודנטית לקירמנלוגיה ולפילוסופיה. מעניין ביותר".

 " בחרת מקצועות מעניינים מאוד".

" אכן. אני גם..."

" כן?"

" בדרך לאימוץ ילדה".

" באמת?"

" באמת"

" איך תצליחי? זה קשה מאוד לבנאדם כמוך".

" בנאדם כמוני?!" התעצבנתי

" רגע, מהו גילך?"

" אני בת 24"

" הנה, את בת עשרים וארבע לומדת באוניברסיטה, עובדת בעבודה מזדמנת. איך תצליחי?"

" אני אצליח..." הייתי נחושה להשיג את מטרתי. בכל חיי לא קיבלתי את מה שרציתי. נשמע צלצול. בשביל רוני כמובן, אותי תמיד שוכחים.

" היי ויקטוריה, מנשמע?. שמח לשמוע. ויקי חכי שנייה... אשלי אז נדבר כן?"

" כן כן, נדבר". נוטש אותי לטובת ויקי, רגילה שעוזבים אותי.

" אז להתראות אש....כן ויקי אני שומע..."  פשוט יצא מהמקום. בטוח לא ניפגש שוב. אין לו את המספר שלי ולי אין את המספר שלו. אפילו לא יודעת היכן גר.

אז קמתי. עמדתי והסתכלי סביב. המקום מלא, תפוס באנשים. צוחקים ומאושרים מהחיים. ההפך המוחלט ממני.

" ביי מקס" אמרתי

" לאן  את ממהרת אשלי?"

" להספיק את החיים" השבתי

" תהני לך"

" כן תודה" יצאתי החוצה.

 החום של מאי הגיע. השמש הלוהטת מאירה את האפל. רגלי צעדו לעבר כיוונה של הרוח המעיפה רק חול ועלים יבשים. הלכתי לבקר את קלייר. הילדה הזאת צריכה להיות שלי. אני צריכה בת ברית שתגדל ותהפוך להיות אני השני שלי.

אני מתהלכת ורואה קבצן שאוסף נדבות. לכל דבר קיימים שני צדדים. תמיד יוצא שאחד יותר טוב. למה הקבצן לא הולך לעבוד? שאלתי את עצמי. השאלה העיקרית הייתה למה אני מתעבת כ"כ אנשים עשירים שמדברים על היאכטה החדשה שקנו? למה אנשים כאלו מעוררי רחמים אצלי? הם לא עשו לי כלום. הקבצן המסכן. נתתי לו שטר קטן, שיקנה לו משהו.

אז הגעתי לקלייר. קלייר שלי. על הדלת הגדולה והרחבה נכתב " היום סגורים עקב טיול קבוצתי. לא ניתן לתקשר, אך ניתן לשאיר הודעה קולית בטלפון המזכירות"  התעצבנתי. איבדתי את שפיותי. פשוט זעמתי מכעס שלא הודיעו לי על כך. אני שונאת אנשים. הבילים טיפשים שכמותם. גם בריטני טיפשה. היא חושבת שהיא יותר חכמה ממני, בסה"כ היא אידוטית גמורה. איך היא העזה לריב איתי ככה אתמול? אני כבר אטפל בה.

בדרכי חזרה ראיתי שוב את הקבצן. מישהו עומד מולו. מעיף לו את כל קופת הכסף הקטנה שהרוויח. " לך מפה מסריח שכמותך! לך תמצא עבודה!" צעק לעברו איש גדול ומגושם. הקבצן המסכן הביט בעיני ראיתי איך דמעותיו עומדות לזלוג במורד לחיו. ראיתי רחמים. זהו, אני סיימתי. הלילה זה יקרה. הסתכלי לקבצן בעיניים. האיש המגושם החל ללכת מן המקום. עקבתי אחריו בשקט בשקט. עשר דקות עברו והגענו לשכונה חדשה ומטופחת. ראיתי אותו נכנס לביתו. עוד ניפגש שוב.